משנה כלים פרק ו׳ משנה ב׳

אמרו עליה ועל האבן ירצו בו על שתי האבנים בלתי שיהיה שם טיט והם לא יטמאו לפי שהאבנים טהורים כמו שקדם עוד אמר שכירת הנזירים היתה מאלו התוארים הנזכרים. שכנגד הסלע רוצה לומר אבן כנגד הסלע ובהר ההוא היו הנזירים מבשלים עליהן השלמים ושורפין שם שערותיהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות (פ"ב מ"ה) ואמר נטמאת אחד מהן לא נטמאו כולן בתנאי שיהיו האבנים כולן מורחות בטיט כמו שקדם בראש הפרק אולם האבנים בלתי מרוחות הנה לא יטמאו:

עליה ועל האבן. לשון הר"ב היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. וכ"כ הר"ש. ומיהו לדידיה הא אמרן. דלפירושו האחד ההוא דאחת בטיט אתאן לרבנן. אלא לפי' הר"ב דלעיל. שמפרש דלר' יהודה היא והוא פי' השני של הר"ש. קשיא לומר דמתני' ר' יהודה היא. ומיהו לא קשיא למאי דפסק הר"ב לעיל דאין הלכה כמותו והא הוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. דכמה סתמות בסמוך דשתי אבנים הוו כירה:

ועל הסלע. [*פי' הר"ב] המחובר מששת ימי בראשית. כדתנן [סוף פ"ג דשביעית] עד שמגיע לסלע. הר"ש:

שכנגד הסלע. ר"ל אבן כנגד הסלע. ובהר ההוא היו הנזירים מבשלין עליהן השלמים ושורפים שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות [פ"ב מ"ה]. הרמב"ם:

בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן. בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפ' אבל האבנים בלתי מרוחות בטיט הנה לא יטמאו. הרמב"ם. ובמתני' דלקמן אעתיק לשונו דמירוח ר"ל חיבור בין בראשן בין בארץ:

אבן בצד אבן. לשון הר"ב מסדרים אבנים הרבה כו' שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות חוץ מן החיצונות. הר"ש:

האבן שהיא מחוברת בקרקע בטיט:

טמאה קמ"ל דלא תימא דכיון דלא נעשה התנור והכירה מתחילה לשפיתה כזו. לפיכך גרע מב' אבנים שעשאן כירה קמ"ל:

עליה ועל האבן נ"ל דהיינו א' בטיט וא' שלא בטיט. רק קמ"ל הכא דאע"ג דאותה שלא חיברה בטיט תקעה לתוך הקרקע וקבעה שם אפ"ה לא עדיף מעליה ועל הכותל. כיון שלא בכוונת כירה קבע לאבן זה בארץ:

עליה ועל הסלע שמחובר בארץ מברייתו:

טהורה דבתנור וכירים טמאים כתיב יותץ והנך אין בכולן דין נתיצה:

וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע בלשכת הנזירים שבעזרת נשים ששם מבשלין שלמיהן. עשו כירה כזו שסמכו אבן לכותל כדי שלא תתטמא הכירה משרץ מת וכדומה [ונ"ל דהא שלא הוצרכו לעשות כן בשאר תנורי המקדש. כגון בלשכת עושי חביתין. שאפו שם את החביתין בכל בוקר. וכ"כ בלשכת בית המוקד שבשלו שם הכהנים קדשים הנאכלין. ה"ט משום דהנך משום דמצויין שם בני אדם כל יום ושעה אין שרץ מצוי שם. משא"כ לשכת הנזירים. אין נזירים מצויין כ"כ בישראל מדנקרא חוטא [כנדרים ד"י א'] לפיכך אפשר שימצא שם שרץ מת]:

כירת הטבחים מוכרי בשר מבושל:

בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן שמסדרין שורה של אבנים. ומניחין ריוח בין כ"א לחברתה. וכ"א מחובר בארץ בטיט. ומושיבין הקדירה ממעל להריוח שבין אבן לאבן. באופן שיהיה קצת מהקדירה על קצה אבן זה וקצתה השני על קצה האבן שבצדה. והריוח שבין ב' האבנים. יהיה מקום להניח שם אש לחמם הקדירה:

נטמאת אחת מהם לא נטמאו כולן דאע"ג דכל אבן משמש לב' כירות. ושניהן כגוף אחד חשיבי. אפ"ה לא גרע מקערות שבטבלא [כ"ב מ"ז] דבנטמא א' לא נטמא חבירתה:

כך כתב הר"ש ונושא כליו הר"ב ז"ל. ושאבו רבותינו מים קדושים אלו מת"כ דקאמר הך טעמא. ובעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא בסלע שהוא קרקע עולם שפיר לא שייך נתיצה. אבל כותל בית אמאי לא. והרי כתיב ונתץ את הבית. ועליה ועל האבן נמי. אמאי לא שייך נתיצה גבה. דלא מיבעי לפי מ"ש ביכין (סי' ט"ו) דר"ל שהאבן שאינו מחובר בטיט תקעו וקבעו לתוך הקרקע. ודאי שייך גבי' נתיצה כשיסיעו וינתקו ממקומו שתקוע שם. וכדמקיים מצות נתיצה בבית מנוגע. אלא אפי' נימא כהר"ש דמיירי שהאבן האחר תלוש לגמרי. ולפיכך לא שייך גבי' נתיצה דהרי נתוץ ועומד הוא. ונימא נמי דאע"ג דסגי בשינתוץ רק אבן א'. וכדמוכח במשנה ג' דא"צ לנתוץ כולו. עכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לנתיצה. עכ"פ קשה דהרי בשבת (קכ"ה א') אמרינן דלרבנן דקיי"ל כותייהו נקט קרא יותץ לרבותא דאפי' כשהוא מחובר אפ"ה מק"ט ויותץ. ולא תימא סדנא דארעא חד הוא וא"כ כ"ש תלוש לגמרי. ובל"ז הרי אמרינן התם דבשכבר הוסק אז לכ"ע אפי' תלוש לגמרי מק"ט ולדעת רבותינו ק' הרי בתלוש לא שייך נתיצה. דהרי נתוץ ועומד הוא. והיאך אפשר שיק"ט. ואפי' נדחק לומר. דדוקא כשכולו תלוש או כולו מחובר. שייך גבי' נתיצה. במחובר כשיסיענו ממקומו. ובתלוש כשיהרסו לחלקים. אבל כשרק חלק אחד ממנו מחובר. כולו אינו בכלל יותץ. דצריך שיהיה נתיצת כל חלקיו באופן א'. ליתא. דא"כ ל"ל לרבנן התם לומר דצריך מלת יותץ לחומרא. מדסד"א דתנור מחובר אמק"ט. טפי הול"ל דצריך מלת יותץ לקולא דאם חלק א' מחובר וחלק א' תלוש אמק"ט. מדאין התלוש בכלל נתיצה דמחובר. וכסברת רבותינו. ותו הרי עדיפא מינה אשכחן במשנה ג' בפרקן בנטמא א' מהחיצונית וכו'. שקצת דופן א"צ נתיצה כלל אפ"ה האחרת מק"ט. וצריך נתיצה. ואף דיש לחלק קצת. ול"מ היה נ"ל דאין כונת הת"כ דבתלוש או בכותל לא שייך נתיצה. כדעת רבותינו ז"ל אלא כונת הת"כ דדוקא כשיש מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. אע"ג שבאמת א"צ לנתוץ כולו. אבל הנך דמשנתינו. אין מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבו. דהרי אפי' נימא דכשסמך אבן שחיברו בטיט לאבן אתר שתקעו בקרקע שלא לשם כירה. או שסמכו לסלע או לכותל בית. והתכוון להשתמש בשניהן כבכירה. יטמא האבן והסלע והכותל כל עוד שהאבן השני עדיין מחובר. עכ"פ לא מסתבר לומר דבהנך שלא עשאן מתחלה מחוברין ע"ד כירה שיהיה אפשר לקיים בהן מצות נתיצה. וכשינתץ אותן יהיה האבן השני טהור. והרי עיקרן לאו לאותה כירה עשויין. ואין הטפל מבטל העיקר (כפכ"ב מ"ח). ומש"ה מדאין שייך דין נתיצה בכל חלק וחלק מהכירה. גם בהאבן המחובר אין בו דין כירה שאמרה תורה. ולא דמי כלל לנטמא א' מהחיצונית במשנה ג'. דהתם עכ"פ החלק מהאמצעית ששייך לכירה זו צריך נתיצה. גם אילה"ק מנטלה האמצעית דבאין יכול לשפות על ב' החיצוניות טהורה. וכמשנה ג'. אלמא דא"צ לנתוץ כולו. י"ל דהרי כבר אמרנו דאף שאין צריך לנתוץ כולו. עכ"פ בעינן שיהיה אפשר לקיים מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. מיהו ודאי ממלת יותץ ילפינן ג"כ דצריך שיהיה דבר שיוכל לנתצו. דמה"ט מטהרינן כירת אבן ומתכת. מדלא שייך בהו נתיצה. וכמ"ש הר"ש לעיל (פ"ה מי"א) בשם הת"כ. רק דהנך דמשנתינו לאו מה"ט טהורין. רק מדאין בהן מצות נתיצה. ודו"ק:

עליה ועל הכופח. בערוך גריס כופה בה"א בכל מקום שהוא מוזכר:

כירת נזירים. שם שורפים שעריהם ומבשלין שלמיהן:

בזמן שהוא וכו'. מלת בזמן אית דל"ג לה וגם ברמב"ם לא נכתבה ומצאתי מוגה ע"י הרב"א ז"ל שהוא נותן אבן בצד אבן אבן בצד אבן נטמאת וכו'. וכ' ה"ר יהוסף ז"ל כנגד הסלע פי' אותה שהוא שופת עליה ועל הסלע היא כירת הטבחים שכן היו רגילין לעשות ואח"כ הוא חוזר לומר דין אחר שבזמן שהוא נותן אבן בצד אבן וכו'. פי' כי רגילין לשום סביב האבן שהוא הכירה אבנים הרבה כדי שלא תזוז ממקומה ואם עשה אם נטמאת אחת לא נטמאו כולן ע"כ: