משנה כלים פרק ה׳ משנה ז׳

אמר יתברך (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ טמאים הם ואמרו בספרא אם שלם טמא ואם חתכו טהור ואמר בתואר חתוכו שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גב התנור עד שישארו הג' חתיכות מעצם התנור מורכבין על שטח הארץ כמו שהושב שם ולא יהיה שם בנין דבוקה בארץ ואמר ר"מ שלא יצטרך לדבר מזה אבל יעזוב ממנו ממה שימשך לארץ פחות מד' טפחים והוא ענין אמרו ממעטו. ויהיה ההכר מתוך התנור והוא אמרו מבפנים ויחתכהו מזה הגרר ויראה לפי מה שקדם ששיריו ד' אצל ר"מ וא"ר שמעון שמאמרו יתברך יותץ אי אפשר בלתי הסרתו מהארץ ואפילו אחר החתוך וגירור הטיט ואין הלכה כר"מ ולא כר"ש:

תנור שנטמא. פי' הר"ב עשוי כקדירה גדולה כו'. עיין מ"ש בריש פרקין:

חולקו לשלשה. דעבדי' גיסטרא. שחולקו לארכו בגובהו ומש"ה לא סגי להו לרבנן כשממעטו בפחות מארבעה כמו לר"מ אלא בעינן דלא ליהוי רובא. דלא דמי לשיריו ד' דריש פרקין. דהתם דצלקיה מצליק לרחבו [פי' הערוך שצלחו ומבקעו] [גמרא] פ"ט דחולין דף קכד:

לשלשה. כתב הר"ב דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. דבתנור שהוסק קיימי' דהא תנן שנטמא. וכי הוסק יש בו גומות. ואי אפשר לצמצם כמ"ש הר"ש. ועיין מ"ש במשנה ו פי"ב:

[*וגורר. היה נ"ל שהגירסא וגורד בדלית וכן לקמן לגרור. שצ"ל לגרוד. כמו *) ויקח חרש ויגרוד דאיוב [ב ח] אבל גורר ברי"ש. הוא כמו גוררין כסא וכו' דמס' שבת [דף כט:] ואינו כענין שבכאן. אלא שלא ראיתי כן בשום נוסח. ואף בפי' הר"ש והרמב"ם מועתק ברי"ש. וכן בחבורו פי"ז מהל' כלים. איתא ברי"ש. ועי' בכולה סוגיא דחולין שם]:

עד שיהא בארץ. אהא דכתב הר"ב אי נמי אחולקו קאי כו' מסיים הר"ש וניחא השתא הא דקא פליג ר"מ. דא"צ לגרר כו'. ולא לחלק כו':

ר"מ אומר א"צ כו'. אלא ממעטו כו'. דלא חייש לחלים. פי' שהוא חזק ועומד. כדאיתא התם בחולין:

חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים:

וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]:

עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש:

ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ:

ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה:

חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה:

הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני:

ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה':

וא"ת לת"ק למה צריך שיגיע החתך עד לארץ. ומ"ש מחתכו חוליות לרחבו (כמ"ח) דסגי בשנשאר פחות מד"ט מגובה התנור. וה"נ תסגי בשיגיע החתך שלארכו עד פחות מד"ט סמוך לארץ. יש לומר דהכא שכל גובה התנור שלם, אם היה נשאר משוליו אפי' פחות מגובה ד"ט לא נתבטל שם תנור ממנו. רק הו"ל כתנור שנסדק שלא נטהר רק כשהסדק רחב כמלא כוש (כפ"ט מ"ח). וא"ת עכ"פ למה לן להטריחו כולי האי. לחתוך ג' חתוכין. ועד הארץ. ולגרור טפילתו. טפי הול"ל שיעשה בו נקב ככוש. ואת"ל דמיירי דניחא לי' טפי לעשות חתוכין דקין. מלנקבו כשיעור כוש. עכ"פ וכי כעורה תקנת נקיבת שיעור כוש דלא נקט לה הכא. מדודאי יש דניחא ליה בתקנה זו מתקנת החתוכין וגרירת הטיפול. וי"ל דנקב כשיעור כוש דתני התם. היינו רק תקנה דלא לקבל טומאה להבא. אבל הכא שכבר נטמא התנור. לא סגי ליה לטהרו כשינקבו אפי' בנקב גדול מכוש. דהתורה אמרה תנור וכריים יותץ. דדוקא נתיצה מטהרו ולא נקיבה וקאמר הכא דבחתכו לג' חלקים וגרד הטפילה היינו נתיצתו. תדע דהרי בחלקו לב' בסיפא. אמרינן דהגדול טמא. דמשמע אפי' ניטל משם לגמרי חלק הקטן. ואמאי הרי בניטל משם חלקי הקטן. אפי' אלף כושין יצאו משם אע"כ דנקב ככוש לא מהני רק דלא לק"ט להבא ולא לבטל ממנו טומאה דמעיקרא. ומה"ט לר"ש בסיפא גם בחתוכין וגרידה לא סגי ליה. עד שינתקנו לגמרי ממקום חבורו. דס"ל נתיצה מעליא בעינן. גם אין להק' כיון דבתנור טמא ובבית מנוגע בשניהן הצריכה תורה נתיצה. למה בתנור בשחתכו לג' סגי. ונטהר לגמרי. ובבית צריך לנתוץ כולו. וכל זית שמעציו אבניו ועפרו מטמא במגע משא וביאה (כפי"ג דנגעים). י"ל התם אמרה תורה ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. משמע ודאי דצריך לנתוץ כל א' וא' בכלל ובפרט. ומדקאמר קרא אח"כ שיוציא הכל אל מקום טמא. מוכח נמי דגם אחר נתיצה נשאר בטומאתו. והיינו מדטומאתו מעצמו ובעצמו. אבל תנור שנטמא רק ע"י מגע או מאויר מגוף אחר טמא. אמרה תורה רק תנור וכירים יותץ. משמע שא"צ לנתצו רק עד שלא יהא שם תנור וכירים עליו. וקבלנו שבג' חתוכין כהנך נתבטל שם תנור ממנו. ומדאין טומאתו בגופו. פרחה אח"כ טומאה ממנו. לפ"ז יש ג' חילוקים בביטול טומאה מתנור (א) לבטל מתנור חרס טומאה דלהבא שלא יקבל טומאה סגי בשינקב כשיעור כוש (כפ"ט מ"ח). (ב) ולבטל מתנור חרס טומאה דלשעבר צריך ג' חתיכות וגירוד הטפילה. (ג) אמנם בתנור מתכות בין לבטל ממנו טומאה דלהבא או דלשעבר. סגי בנקב כמוציא אור (כפ"ה מי"א):

תנור שנטמא כיצד מטהרין. עיין בתוס' ז"ל דפ' כל שעה (פסחים דף ל') ד"ה התורה העידה:

חולקו לשלשה. שלא ישאר רובו בשבר אחד ואפי' נשאר ד' טפחים בשבר אחד טהור והא דתנן לעיל שיריו בד' פריך לה בפ' העור והרוטב ומשני הא דלעיל כשחלקו לרחבו והכא מלמעלה למטה הרא"ש ז"ל וכתבתי באורך לעיל ריש פירקין עם פי' רש"י ז"ל וגם לשון הר"ש ז"ל ע"ש:

וגורר את הטפלה. כתב רש"י ז"ל בפ' חלק (סנהדרין דף קי"ב) גורר ברי"ש לשון עברי הוא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה כסא וספסל ושלחן וכן היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא אבל כשהוא בדלי"ת הוא ל' ארמי ודומה לו אבל גורדו ומעמידו על גלדו ודומה לו בפסוק ויקח לו חרש להתגרד בו בדלי"ת ופירושו חטיטה שמחטט וגורד בסכין ובכל דבר ע"כ בשנוי הלשון קצת וכן פי' ג"כ הוא ז"ל בריש איוב גבי קרא דלהתגרד. והכא במתני' היה נ"ל דגרסי' בדלי"ת וגורד את הטפלה וכן ג"כ אינו צריך לגרוד בדלי"ת בסוף אלא שבערוך הביאו בערך גר ברי"ש ופירש לשון מגוררות במגרה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי: