משנה כלים פרק כ״ו משנה ב׳

דע כי שנצות שם הפתיל אשר יכנס בלולאות הכיס ויחברהו וענין נפשט שיתפשט וישוב עור פשוט ויסור ממנו הקשה: וצרור המרגלית. הוא שעצמותו בעור ויהיה מקומו כמו כיס קטן אולם כאשר כיס מעות בעור הנה מקומו א) בית קבול אין עליו אין עליו פירוד המעות כצ"ל. (ואע"פ שאין עליו תמונה לפרוד המעות) והלכה כחכמים:

כיס של שנצות כיס של שנצות שבמשנה א' מיירי בנתפשט עור הכיס והוציאו הרצועות מהלולאות. אבל עדיין נשארו הרצועות תפורות בשפת עור הכיס. ובהא פליגי רבנן ור' יוסי. אבל הכא מיירי שהרצועות שהוציא מהלולאות נתנתקו לגמרי מעור הכיס. ובהא לכ"ע יש חילוק. דכשנשאר הב"ק של הכיס. אע"ג שנתנתקו הרצועו' לגמרי אפ"ה הכיס מק"ט. אבל אם אחר שנתנתקו הרצועו' מהכיס נתפשט ג"כ עור הכיס. בכה"ג גם לר' יוסי אמק"ט עוד:

שנטלו שנציו טמא דאע"ג שנתנתקו הרצועו'. עכ"פ כיון שנשאר ב"ק שבו מק"ט עדיין וגם נשאר בו טומאתו שנטמא תחלה:

נפשט שנעשה עי"ז כחתיכת עור פשוט בלי ב"ק:

טהור מדאית ביה תרתי שנתנתקו רצועותיו וגם נפשט העור מב"ק שהי' בו. תו אין בו צורת כלי ואמק"ט וגם נטהר מטומאתו תחלה:

טלה עליו את המטלת מלמטן שתפר בתחתיתו מבחוץ חתיכה קטנה מעור באמצע ועי"ז אף שיפשיט העור. נשאר עליו צורת כלי. שיהי' מקום החתיכה כשולים [ולהר"ב ע"י המטלית שתפר באמצעו נשאר בו ב"ק קטן אף שיפשיט העור וקק"ל א"כ פשיטא]:

טמא ר"ל אף שנתנתקו הרצועו' וגם נתפשט העור. אפ"ה מק"ט וגם נשאר בטומאתו שבתחלה:

כיס לתוך כיס תפורים יחד בקצה א' ויש ב"ק לכ"א:

לא נטמא חברו וכ"ש ב' כיסין מחוברי' יחד. דמדטומא' משקין לכלי' מדרבנן הקילו בה. אבל בטומאה דאוריי'. בנטמא א' נטמא כולו. ודמי ממש לתורמל [פי"ט מ"ח] דאין אחד חיבור לחבירו. וכ"כ במרדע וזומא ליסטרן [פכ"ה מ"ב] דבנטמא א' במשקין חבירו טהור [ועי' פ"ב מ"ז ולעיל פכ"ה סי' כ"ד]. מיהו בהי' שפת החיצון עודף על הפנימי. אז בנטמא הפנימי נטמא החיצון. אבל בנטמא החיצון לא נטמא פנימי:

צרור המרגלית הוא עור שצוררין בו מרגלי' כדי שלא יתלכלך ושלא יאבד בקטנותו והוציא ממנו המרגלית ונשאר ב"ק בהעור בהמקום שהיה כרוך. דמדאינו רגיל לפתוח הצרור רק לזמן מרובה להכי צררו בחוזק. ועי"ז גם כשנתרוקן המרגלית משם נשאר הב"ק במקומו:

טמא וקמ"ל אף שלא התכוון לעשות הב"ק אפ"ה מחשב כשאר ב"ק ומק"ט:

וחכמים מטהרים דמעות להוצאה ניתנו וצריך לפתחו כל שעה. לפיכך אינו צוררו כ"כ בחוזק. וכשמוציא המעות אף שמתקיים זמן מה. לאחר שעה יתמהר שוב להתפשט ולא מחשב ב"ק [וכפט"ז מ"ה]. ולר"א לא דמי להתם. דהתם כולן אינו ב"ק. משא"כ הכא לפעמים מחששתו שמא יאבד צוררו בחוזק וגזרינן הא אטו הא:

כך כ' בתוספתא (ב"ב דכלים פ"ד). ונל"פ דכ"ש אם שפת פנימי עודף בנטמא פנימי נטמאחיצון ולא איפכא. אמנם תמוה מלעיל (ספכ"ד) דאמרינן ממש להיפוך. דנהי דלא קשה דהתם אמרינן דבשפתותיהן שוות וטומאה בפנימית גם חיצונה טמא. והכא אמרינן דבכה"ג אינם שייכים זל"ז. י"ל התם בטומאה דאורייתא משא"כ הכא טומאת משקין דרבנן. אבל קשה דהתם אמרינן דחשיבת גובה השפה עדיף מחשיבת פנימי. ומחשב פנימי טפל לחיצון בדאוריי'. והכא אמרינן דכששפת חיצון גבוה מפנימי. מחשב הפנימי עיקר. דכשנטמא הוא מחשב חיצון כטפל לו ונטמא עמו. ולא איפכא. ואת"ל דלהכי נטמא גם החיצון ששפתו עודף עם הפנימי שהטומאה בתוכו. מדמחוברים יחד. והתוך של זה ושל זה מחשבו כתוך א'. ליתא. דא"כ כשהמשקה תוך העודף של החיצון הו"ל נמי לטמא הפנימי. ובל"ז תמוה דוכי משום דשפת חיצון גבוה מהפנימי מגרע גרע מאלו היה שוה להפנימי. ואם בטומאה דאורייתא אמרי' דחשיבת עודף עדיף מחשיבות פנימי (כספכ"ד) מכ"ש דהול"ל כן הכא בטומאת משקין דרבנן. ואין לדמות הכא כלל ללפסין זו בתוך זו וחיצון עודף דכשטומאה בפנימי גם חיצון טמא (כלעיל ספ"י) שאני ושאני דהתם הרי בכ"ח מיירי דנטמא כשהטומאה באוירו. ולהכי כשהטומאה בפנימי והחיצון עודף. הרי הגיע הטומאה גם לאויר חיצון ונטמא גם החיצון אף שהחיצון אינו מחובר כלל להפנימי. אבל הכא הרי בב' כיסי עור מיירי. ואין כאן חשש מטומאה תוך אויר. רק מחשש מגע תוך ורק תוכו של עיקר הכלי מחשב תוך ולא של הטפל. א"כ ודאי מסחבר טפי שנחשוב אותו ששפתו עודף לעיקר הכלי. ולא אותו שבתוכו ושפתו נמוך. ול"מ היה נ"ל דיש ט"ס בתוספ' וכצ"ל אם היה שפת פנימי עודף על החיצון. אז בנטמא פנימי וכו'. ור"ל דאף דלעיל (ספכ"ד) חזינן דסגי בחשיבות גובה השפה לחוד. שיהיה האחר נחשב לו כטפל. היינו רק בטומאה דאוריי' מחמרינן אבל הכא מדטומאת משקין דרבנן. להכי דוקא בשיש ב' חשיבות בכלי א'. שהוא פנימי וגם שפתו גבוה טפי מהחיצון אז מחשב החיצון טפל לו. אמנם הר"ש כאן וגם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ד ה"ה מכלים) נקטו כלשון התוספתא שלפנינו. ורק שגם לפי גי' זו יש ט"ס שם בהרמב"ם. במ"ש אבל בנטמא א' מהן בשרץ לא נטמא חבירו. עכל"ר. האי מלת לא. לא הוא. וצריך למחקו. דא"כ תמוה מפ"ב דכלים מ"ז. ועי' רכ"מ שם שהיה לו ג"כ גי' אחרת בהרמב"ם. וא"כ לפי דעת רבותינו שתפסו גירסת התוספתא שלפנינו לעיקר על כרחינו צריך לנו ליישב דלא תקשי להתוספתא מלעיל (ספכ"ד) דחשיבת גובה השפה עדיף טפי מחשיבות פנימי. דשאני הכא. משום דכיון דכל עיקר מה שנרצה לידע ע"י חשיבות של א' מהן. היינו דע"י החשיבות מוכח שהוא התוך והשני אחוריים. א"כ בשלמא כששניהן שפתותיהן שוות. הו"ל שפיר כב' כלים בגוף א' ושניהן עקריים. וכרובע וחצי רובע לעיל (פכ"ה מ"ד) דאמרינן דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"כ במרדע (פכ"ה מ"ב). אבל כששפת חיצון גבוה יותר מפנימי. א"כ מוכח וניכר עי"ז שהוא העיקר. וששייכו תרווייהו אהדדי. וע"י נמיכת הפנימי ניכר שהוא התוך. ולפיכך כשנטמא פנימי נטמא חיצון. אבל התם בפכ"ד. הרי לא מאחוריים ותוך מיירי התם רק שע"י החשיבות שבא' מחשב הוא כעיקר ואידך כטפל. אמרו לנו חז"ל דחשיבות גובה השפה עדיף מחשיבות הפנימי. אחר כתבי כל זה. ראה זה מצאתי שרבינו הרא"ש בפירושו כאן הביא גירסת התוספתא כפי שהגהנו לעיל. ואומר שישו בני מעי. אם ספיקות שלכם כך וכו'. וכדמומה שהרא"ש הגיה התוספתא כך מכח קושייתנו הנ"ל. ואעפ"כ כבר ישבנו בס"ד גם הגי' שבידינו שהיא כפי דעת הר"ש והרמב"ם:

וק' מזה לתוס' שבת (ס"ג ב'). שכתבו שכל עור רך. סגי בשיש בו כדי לצרור בו מרגלית. ואי"ל דהכא בעור קשה מיירי. ליתא. דא"כ איך אפשר לצרור בו מעות. וי"ל דלרבעתוס' הא דמטהרי רבנן היינו רק מהטומאה דלשעבר. מדנתבטל הב"ק דמקודם. אבל עכ"פ גם לרבנן מק"ט להבא. מדחזי מהשתא לב"ק חדש לצרור בו מרגלית בשייחדו לכך. והו"ל השתא כפנים חדשות. ואף על פי כן קצת קשה דמ"ש הך משינה לשמו (פכ"ח מ"ה). וי"ל:

כיס בתוך כיס. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

לא נטמא חברו. בתוספתא בד"א כשהיו שניהם שוין אבל אם היה הפנימי עודף על החיצון נטמא פנימי נטמא חיצון נטמא חיצון לא נטמא פנימי. ונראה שיש טעות בתוספתא. אח"כ מצאתי כדברי בפי' הר"ש ז"ל וגם ברמב"ם בפכ"ח דהלכות כלים סי' ה' וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בד"א כשהיו שפתותיהן שוין אבל אם היה החיצון עודף ונטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי ובשרץ בין כך ובין כך אם נטמא אחד מהם נטמא חברו ע"כ פי' מפני שטומאת השרץ מדאורייתא הלכך אפי' נטמא החיצון נטמא פנימי:

ר' אליעזר מטמא. מתני' דלא כר' נתן דא"ר נתן בתוספתא לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. ופי' בערוך צרור המרגליות צרור המעות פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות ע"כ. וברמב"ם ס"פ שני דהלכות כלים ופי' הוא ז"ל צרור המעות אין ניכר בית קבולו ואין עליו תמונת כיס מפני פירוד המעות ע"כ: