משנה כלים פרק כ״ה משנה ב׳

חרחור. הוא הברזל הדומה לרומח יהיה בקצה המרדע ודרבן ברזל הוא בקצה השני וכלל הכלי בעצו וברזליו יקראו מרדע ואמר ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר בקצה האחד אשר שמו חרחור וכן ד' טפחים מזה העץ שימשך לקצה הדרבן הנה הוא כמו תוך הכלי ומה שהיה חוץ מאלו השעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ור"מ אומר שאפילו נפלו משקים טמאים על קצה תכלית המלמד נטמא כולו ואמנם נזכרו אלו השעורים לשירים ר"ל כאשר נשברו אם נשאר ממנו אלו השעורין הרי הן יקבלו טומאה שאפשר שיעשו בהן מעין מלאכתם ואם נשאר ממנו פחות מזה השיעור הנה הוא שברי כלים ולא יטמאו והלכה כרבי יהודה:

משבעה לחרחור מד' לדרבן. עיין במ"ז [*וח] פכ"ט. [*ומ"ש הר"ב אם נפלו משקים טמאים כו' אין טמא מן המרדע אלא ז' כו'. וכן פי' הר"ש. ולדבריהם יש לו אחורים ותוך דקתני אינו כמו אינך דלעיל ודלקמן. אבל פירושו כלומר שהכלי עצמו חלוק. וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינייהו. ה"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר. והיה נכון למתני יש להם יד משבעה כו'. ומ"ש הר"ב ורמב"ם פי' כו'. לכאורה דעתו שחולק הרמב"ם על הדין שכתב הר"ב שאם נפלו משקים טמאים על החרחור כו'. אבל אינו כן דאיהו נמי ס"ל כך. שכ"כ בהדיא בחבורו פכ"ה מה"כ. והשתא דאתינא להכי יכולני לומר שגם הר"ש סובר כדברי הרמב"ם באם נפלו משקים טמאים חוץ לז' כו'. אלא דמר נקט חדא ומר נקט חדא. והשתא אף להר"ש אחורים ותוך דהכא כמו אינך. אלא שלהר"ש העיקר שהוא מה שנשנה במשנה אחורים ותוך לא פי'. והרמב"ם מפרש הנשנה במשנה. ועיין לקמן במשנה דלקמן בד"ה וזומא ליסטרא וכו']:

המרדע הוא מקל שעביו שליש טפח. ובראשו א' יש ברזל מחודד כחרב לחתוך עמו שרשי עשבים שבקרקע שחורש. וראש זה נקרא חרחר. ע"ש החורין שעושה בקרקע. ובראשו השני יש עוקץ ברזל מחודד. להכות בו הפרה החורשת להישירה ללכת בתלמיה. והוא כעין שפארען שמכים בהם הסוסים לזרזן ללכת. והראש הזה נקרא דרבן. ושניהן יחד כשמחוברין בהמקל נקרא מרדע. ובלשון מקרא מלמד הבקר:

יש לו אחוריים ותוך דב' הברזלים שבב' קצוות המרדע דהיינו החרחר והדרבן כל אחד נחשב כתוך לעצמו אבל הז' טפחים שבמקל הסמוכים לחרחור. נדונין כאחוריים של חרחור. והד' טפחים הסמוכין לדרבן נדונין כאחורי דרבן. ובשניהן בנטמא התוך נטמא אחוריו ולא אפכא. מיהו מהריוח שבהמקל בין הז' להד' בי' לא מיירי תנא. דפשיטא דדינו כיד. דבנפלו שם משקין טמאין. מנגבו וטהור כלו [וכלקמן במ"ו]:

אין להם להר"ש והר"ב [עי' בבועז סי' א'] ס"ל לר"מ דאפי' בנפלו משקין על ז' וד' נטמא הברזל הסמוך לו דר"מ לשטתיה אזיל דס"ל לעיל דכל כלי שאין תוכו ניכר. אין לו אחוריים. אבל בהריוח שבין ז' לד' אפשר דלא פליגי כלל. וכ"ע ס"ל דדינו כיד. ולהרמב"ם לר"י ד' וז' מחשבו תוך והריוח שביניהן היינו אחוריו. א"כ ר"מ רק אהא פליג. וס"ל דגם בנפל על הריוח שביניהן דינו כתוך ונטמא כולו. מיהו גם לר"מ מחשב עכ"פ הריוח הנ"ל כאחוריים נגד החרחר והדרבן עצמן דנשארו בטהרתן. אף דלא מחשבו כאחוריים נגד הז' והד':

לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים דבנשבר מקל המרדע. ונשאר שיעור ז' לזה או ד' לזה. עדיין כל א' מק"ט [וכלקמן פכ"ט]:

כך נ"ל פי' הר"ש והר"ב. שכתבו וז"ל. דבנפלו משקין טמאין על החרחר לא נטמא רק ז' טפחים ואם על הדרבן לא נטמא רק ד"ט. משמע מדברי רבותינו. מדלא נקטו רבותא טפי דבנפלו משקין טמאין על הז' או על הד'. נטמא בכל א' גם עיקר הכלי עמו. ש"מ דבכה"ג באמת גוף הכלי טהור. דהשיעורים שהזכיר התנא כל אחד נחשב אחוריים לעיקר הכלי הסמוך לו. אולם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ח). נקט ממש לשון הר"ש. רק מוסיף בה דברים. דז"ל דבנפלו על הריוח שבין ז' לד'. אותו הריוח לבד טמא עכל"ר. מזה הלשון משמע לכאורה דבנפל על ז' וד' נטמא החרחר והדרבן. דאל"כ למה נקט שנפל על הריוח. ולא נקט רבותא טפי דבנפל על ז' וד' לא נטמא החרחר והדרבן אע"ג דשייכי אהדדי כל טפל להעיקר שלו. או לכללינהו יחד. דבאם נפל על כל הריוח שבין חרחר לדרבן. הריוח לבד טמא. מיהו י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם כהר"ש והר"ב. דז' וד' הם כאחוריים לחרחר ודרבן. ובנפלו משקין על הז' וד' לא נטמא חרחר ודרבן. ואפ"ה לא כללינהו רמב"ם לז' וד' בהדי הריוח דבעי לאשמעינן מלתא אחריחא שלא הזכירו הר"ש והר"ב. דהיינו שהז' והד' אף דמחשבו כאחוריים לחרחר ודרבן. אפ"ה עכ"פ מחשבו כחוך נגד הריוח שביניהן. דבנפל על הריוח לא נטמא הז' והד' וכ"ש דחרחר ודרבן לא נטמא עי"ז. וממילא משתמע דבנפל על ז' וד'. אף דחרחר ודרבן לא נטמא. דלגבייהו מחשבו הז' והד' כאחוריים. אפ"ה עכ"פ הריוח שבין הז' לד' נטמא. דלגבי הריוח מחשבו הז' והד' כתוך. וא"כ להכי לא הוה מצי הרמב"ם למכלל ז' וד' בהדי ריוח שביניהן. מדחלוקין בדינן מהריוח. וכן משמע לכאורה מפי' רבינו במשנתינו כאן שכתב בפירוש דהז' והד' הן התוך נגד הריוח שביניהן שהוא האחוריים. דבנטמא הריוח לא נטמא ז' וד'. משמע דהא אם נטמא ד' וז' נטמא הריוח. ואע"ג דבחיבורו כ' דבנטמא חרחר ודרבן לא נטמא הריוח. היינו רק משום דהריוח אין לו שייכות כלל עם חרחר ודרבן. אבל עכ"פ מדסמוכין לז' וד'. מחשבו כאחוריים לגבייהו. דבנטמא ז' וד' נטמא גם הריוח שביניהן מדמחשבו כתוך להריוח. נמצא שהר"ש והרמב"ם בחדא שיטה אזלו. דתרווייהו ס"ל דהז' והד' מחשבו כאחוריים נגד חרחר ודרבן. ורק בפי' המשנה מחולקים. דלהר"ש הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דהז' והד' מחשבו אחוריים והחרחר ודרבן מחשבו תוך. ומהריוח שביניהן לא מיירי תנא. ולרמב"ם בפירושו הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דכל א' מהן עם הסמוך לו מחשב תוך. וממילא משתמע דהריוח שביניהן אחוריים. רק מדין הז' והד' נגד גוף הכלי מהא לא איירי תנא. רק הוא הוא הנזכר בתוספתא. וכך כתב גם רמל"מ שם דהכי ס"ל להרמב"ם. ול"מ היה נ"ל דמסתבר טפי כפי' הרמב"ם למשנתינו. והיינו מדנקט התנא בלשונו. מרדע יש לו אחוריים ותוך. ומדלא נקט חרחר ודרבן יש להן אחוריים ותוך. משמע דלא מיירי מדין עצמן. דמדניכר עד היכן הברזל. להכי גם לר"מ יש שם אחוריים ותוך. אבל בהמרדע דהיינו כל מקל העץ המחבר החרחר והדרבן. שאין היכר בין הז' והד' ובין הריוח שביניהן. בהא לבד מיירי תנא דפליגי בי' ר"מ ור"י. ולפ"ז יש ג' חילוקי דינים בכל המרדע עם חרחר ודרבן שבו. (א) חרחר שנטמא במשקין טמאין. בין לר"מ ובין לר"י נטמאו ז"ט שבמרדע הסמוכים לחרחר. וכ"כ בנטמא הדרבן במשקין טמאין נטמאו הד' טפחים שבמרדע הסמוכין להדרבן. אבל בין בזה או בזה לא נטמא הריוח שבין ז' לד'. וכ"ש דבנטמא חרחר לא נטמא דרבן וד"ט שעמו. וכ"כ איפכא. בכל הא לא פליגי. (ב) וכ"כ לא פליגי בנטמא ז' או ד' במשקין. לא נטמא חרחר ודרבן וגם בנטמא ז' לא נטמא ד'. ובנטמא ד' לא נטמא ז'. וכ"כ מודו דבנטמ' ז' או ד'. נטמא הריוח שבין ז' לד'. לר"מ מדאין במרדע אחוריים ותוך. ולר"י משום דהריוח מחשב כאחוריים להז' והד': (ג) ורק בהא לבד פליגי ר"מ ור"י בנטמא הריוח במשקין. לר"י רק הוא נטמא ולא שאר הכלי. משום שנחשב הריוח כאחוריים. אבל לר"מ בכה"ג כל המרדע טמא. והיינו רק המקל. מדאין בו אחוריים ותוך. אבל חרחר ודרבן לכ"ע לא נטמאו. דהרי רק במרדע איירי תנא ובו לבד קאמר ר"מ שאין לו אחוריים ותוך:

המרדע יש לו אחוריים ותוך. ומצאתי כתוב פי' ה"ר מנחם ז"ל חלוק תוך וגב דמרדע לא הוי כשאר כלים דאם נטמא תוכו נטמא אחוריו אלא ה"ק חלוק תוכו מאחוריו דאם נטמא זה לא נטמא זה ע"כ:

לא הוזכרו שבעה וארבעה אלא לשיריים. כך מצאתי מוגה גם ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. אלא לשיריים כשנתנו חכמים שיעור וכו'. אמר המלקט כדתנן לקמן פכ"ט שירי הדרבן וכו' שירי חרחור וכו'. תניא בתוספתא המרדע שנפלו משקים על מקצתו כולו טמא דברי ר"מ וחכמים אומרים נפלו על חרחור אינו טמא אלא ז' ועל הדרבן אינו טמא אלא ד' פי' חכמים היינו ר' יהודה דמתני'. ה"ר שמשון ז"ל: