משנה כלים פרק כ׳ משנה ב׳

חמת חלילין. הוא נוד המזמרים ואין ראוי לישב עליו ולזה לא יטמא במדרס הזב כמו שהשרשנו פעמים: עריבת הפיסונות. היא עריבת הבנאים ילושו בו הגיפסיון בש"א שכבר נעשה לקבל ויכוננוהו לישיבה א"כ הוא ראוי למשכב ולזה יטמא במדרס הזב וב"ה אומרים שאינו ראוי לישיבה א"כ לא יטמא במדרס הזב ואמנם יטמא בטומאת מת להיותו כלי מעשה ויחזור אב הטומאה במת לפי מה שהשרשנו בפתיחה עוד חזר אל הבדל אחר ואמר שהעריבה ר"ל עריבת העץ כאשר היתה מחזקת משני לוגין עד ט' קבין והן ל"ו לוגים ואחר ניקבה הנה היא אז אינה ראויה ללוש בה וראויה לכפותה ולישב עליה ולזה טמאה במדרס הנה שהיא ראויה למשכב לבד ולא תטמא במת מפני שהיא כבר נפסדה מדין הכלים ואם עזבוה במים עד שנסתם הנקב כמו שיקרה לקצת מיני העצים שיתפחו במים הנה כבר שבה כלי ותטמא אז טומאת מת ולא תטמא אז במשכב הזב לפי שהיא אז עריבת הלישה ולא תעשה עריבת הלישה לישב עליה ולא תהיה משכב והוא אמרם בהש"ס (שבת דף נט.) אומרים במדרס עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר כי כאשר ישב הזב על כלי לא יעשה לישיבה אלא לשימוש אחר עד שנאמר לו קום מזאת העריבה ונלוש בה הנה היא לא תחזור משכב אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב אשר הן ראשון לא אב ושמור אלו הענינים ואני אבאר זה השרש בהלכה של אחר זה עוד אמר שאם שם זאת העריבה במקום שנושב רוח מזרחית ואבד אותה ופתח הסדיקה חזרה כמו שהיתה שתטמא במדרס הזב ולא תטמא במת מפנים אשר זכרנו והשמיענו זאת ההלכה כי כאשר נסתם הסדק במים כאשר נתפח העץ נחשבהו סתום וישוב כלי קבול וכאשר הסכימו בזה השרש אשר זכרנו והוא שכלי עץ המקבלין כאשר היו שלימים ויוכשרו למה שנעשו לו לא יטמאו משום משכב והנה כאשר נשברו וחזרו שלא הוכשרו למה שנעשו לו ויטהרו מטומאת מת וחזרו אז ראוין למשכב יטמאו במדרס הזב אמר על זה השרש זה חומר בשירי כלי עץ מבתחלתן הביא במשל אלו הענינים כלי נצרים לפי שבתחלת עשייתן לא יקבלו טומאה עד שתשלם שפת הכלי ובסופן כאשר נשרו שפתותיהן אע"פ שלא נשאר מהן אלא שיעור מועט הנה הן יקבלו טומאה והוא אומרו כל שהן הנה גם זה חמור בסופו מבתחלתו: וכלי נצרים. הן הכלים אשר יעשו מהקנים הדקים כמו הסלים וכיוצא בהן וכבר קדם לך בפ' ט"ז שסלים של עץ משיחסם ואז יקבלו טומאה וביארנו שם שענין יחסם עשיית שפת הכלים העגולה בפי הכלי:

חמת חלילין. פי' הר"ב חמת מלא רוח כו' ומוציא כו' קול של שיר. כשנופח בפיו. הר"ש. [ובארץ רוסיא שכיחי הרבה זאקווייף בל"א]:

טהורה מן המדרס. פירש הר"ב דלא חזיא לשכיבה. דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר"ש:

עריבת פיסונות. של עץ. הרמב"ם פרק כ"ו מה"כ:

פיסונות. פי' הר"ב לשון שקל פיס' דאמרינן בגמרא בסנהדרין. פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:)

עריבה. שלשין בה את הבצק. הרמב"ם שם:

שנסדקה. לשון הר"ב ומוציאה משקין. וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן העתיק ת"כ דתניא שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם. ולשון התוספתא מהרגלים. ועיין בפי' הר"ב רפ"ד דידים:

טמאה מדרס. כתב הר"ב שאינה ראויה אלא לשכיבה שכופתה על פיה כמ"ש הרמב"ם וכדתני כפה סאה וישב עליה שכתב הר"ב בסוף משנה דלקמן. ומ"ש הר"ב ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרם כו' אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב. אשר הן ראשון ולא אב. הרמב"ם. [*ומ"ש הר"ב ופחותה מב' לוגים וכו'. טעמא כתב הר"ש בשם התוספתא שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד]:

מקבלת מדרס. בכולי דוכתי תני טמאה מדרס ולא ידענא אמאי משני הכא למתני מקבלת מדרס:

שיתחסמו. עיין מ"ש במשנה ב פט"ז:

חמת חלילין זאקפייפע והוא עשוי כעין מפוח שמחוברין בו כמה חלילים. יש שנקביהן צרים ועי"ז קולן דק. ויש שנקביהן רחבים. ועי"ז קולן עב וגס. וכשדוחקין על המפוח במקומות ידועות. אז מנגן מאליו ע"י הרוח היוצא מהמפוח דרך החלילים. וכבר יש אצלינו כלי קטן דומה לזה. לשחוק הקטנים ונקרא האמניקא בל"א:

טהורה מן המדרס דהרי ע"י ישיבת הזב אין יכולים למלאות רוח בהמפוח. ואומרים להיושב עליו עמוד ונמ"ל:

עריבת פיסונות הוא עריבת עץ העשוי לשום בתוכה אבנים וצרורות הנצרכים להביא לבנין:

בית שמאי אומרים מדרס מדחזי בדוחק לישב בתוכה בשעה שמביא בתוכה האבנים להבנין:

וב"ה אומרים טמא מת דמדחזי לישיבה רק בדוחק. מדחושש שלא ילכלך בגדיו בהפיסונות שבתוכה. להכי אמק"ט מדרס. רק מק"ט מת. א"נ דה"ט. מדלא חזי לישיבה רק למוליכי פיסונות שאין חוששין ללכלוך בגדיהן. ומדלא חזי לרוב בנ"א אינו מקב"ט מדרס. [ואע"ג דלקמן [פכ"ג מ"ד] בכסא של כלה. ומשבר של חיה. אע"ג דאינן מיוחדין לכל אדם. קיי"ל דמטמא מדרס. ודלא כר' יוסי. וכ"כ ישיבת הסתת [פכ"ב מ"ח] ומדוכה המדית [פכ"ג מ"ב] שמיוחדין רק לבעלי מלאכתן. ואפ"ה מק"ט מדרס. י"ל הנך כולהו חזיין לכל אדם רק שאין אדם אחר רגיל לישב שם. אבל עריבת פסיונות מלכלוכו לא חזי לכל אדם. רק למי שהוא בלא זה מלוכלך וגדולה מזו מצאנו בכסא של כלה שנטלו חפויו [פכ"ב מ"ד] אע"ג דחזי לישיבה לרוב בנ"א כיון דלא חזי לכלה שעשוי לה אמק"ט מדרס]:

עריבה שעיקר תשמישה לרחוץ בתוכה הרגלים [כרפ"ד דידיה] ומשמשין בה ג"כ ללישה. אבל רק ארעי. משום שהיא טרחה מרובה לנקה אותה בכל פעם יפה יפה אחר רחיצת רגליו קודם לישה. לכן אינו לש בה רק בדוחק גדול. ומיירי שמחזקת משני וכו':

מב' לוג ועד תשעה קבין דבמחזקת פחות מב' לוגין. הרי היא ככל כלי הבית. דלא סגי להן שיתטהרו ע"י סדק כל שהוא. דהרי שיעור שלו בנקיבה צריך כמוציא רמון [כרפי"ז] ובמחזיק יותר מט' קבין. הרי לא חזי כל כך לישיבה. ואין המחשבה ליחדה לישיבה מועלת לה. עד שיעשה בה מעשה לישיבה [כלקמן מ"ד]:

שנסרקה והסדק גדול כל כך שבתוך הזמן שיצטרך להדיח בה רגל א'. יזובו כל המים שבתוכה דרך הסדק. דאל"כ הרי גם כשנסדקה חזיא לרחיצת הרגלים כבתחלה. שהרי יכול לרחוץ בה רגליו זה אחר זה:

טמאה מדרס דמדלא חזיא לרחיצת רגליו. מסתמא עומדת לישיבה. ואע"ג דעכ"פ חזיא עדיין ללישה. וא"כ עדיין יאמרו להיושב עליה עמוד ונמ"ל ללוש בתוכה. י"ל כיון דגם מתחלה כשעדיין היתה שלימה לא השתמשו בה ללישה רק בדרך ארעי וכמש"ל. וכ"ש השתא שנסדקה. שע"י הסדק שבה לא חזיא ללישה רק בדוחק לפיכך אין התשמיש ארעי של הלישה חשוב כל כך שיאמרו עבורה אל היושב עמוד ונמ"ל. א"נ נ"ל כיון דע"י הסדק שבה אין לשין בתוכה רק לעתים רחוקים כשאין לו עריבה אחרת ללוש בתוכה דמי למרצופין בריש פרקן. דברוב פעמים חזיא שפיר לישיבה. ואין אומרים להיושב ע"ג עמוד ונמ"ל:

הניחה בגשמים ונתפחה ועי"ז נסתם הסדק:

טמאה טמא מת דהרי השתא ראוייה שוב לרחיצת רגלי' כבתחילה. לפיכך נתבטל שוב השתא ממנה טומאת מדרס. מדא"ל השתא עמוד ונמ"ל:

בקדים ונסדקה מקבלת מדרס אם מהשתא ישב עליה הזב נטמא מדרס:

זה חומר בשירי כלי עץ מבתחלתן דהרי בתחלה אמק"ט מדרס. וכשנסדקה עד שאינו יכול לרחוץ בה אפי' רגל א' מק"ט מדרס:

וחומר בשירי כלי נצרים הן סלים הנעשים מערבי נחל. וחזרו ונתקלקלו:

מבתחלתן שמתחלתן אינם מקבלים טומאה עד שיתחסמו נ"ל דמלת חסום לשון חיזוק הוא. וכדאמרינן [ביצה ל"ד א'] רעפים צריך שיתחסמו. והיינו שיתחזקו. ור"ל הכא שאין כלי נצרים מק"ט. עד שיתחזקו יחד ערבות הסל:

נתחסמו אע"פ שנשרו שפתותיהן ר"ל אפי' נשר כל השפה ושעמה. ולא נשאר מהסל רק ב"ק קטן:

כל שהן טמאין ר"ל נשארו בטומאתן ומק"ט גם להבא. וה"ה כל כלי שנפחת ממנה למעלה כל השפה סביב. ונשאר רק קצת בית קיבול הרי הוא בטומאתו [כפי"ז מ"ד]:

כך פירשתי לדעת הר"מ הכא והר"ש רפ"ד דכלים שכתבו דמיירי הכא בעריבה שרגילין ללוש בה ג"כ. ונ"ל דהוכיח כן דמיירי בהכי. מדקאמר בת"כ (שהביא הר"ש רפ"ד דידים) דמרבה אני עריבה דמשמשת ישיבה עם מלאכתה. ור"ל דמשו"ה עדיין תורת כלי עליה. אלמא דמיירי בעריבה שגם אחר שנסדקה עדיין חזיא לשום מלאכה. אלא שהישיבה עליה עיקר. וא"כ דמיירי שהעריבה גם אחר שנסדקה חזיא ללישה. שפיר קמ"ל מתניתין רבותא. דאע"ג דאכתי חזיא השתא ללישה כדמעיקרא. אפ"ה מדאינו לש בה רק ארעי אין א"ל להיושב עליה עמונמ"ל. וא"ת עכ"פ מ"ש מתיבה שפתחה מלמעלה (פי"ט מ"ז) דאע"ג שנפחתה לגמרי למטה אפ"ה אמק"ט מדרס עד שיעשה בה מעשה לישיבה. י"ל דהכא מדא"א שישתמש בה לישב עליה עד שיכפה אותה על פיה. וכמ"ש הר"מ הכא. א"כ כשישב עליה הזב הרי עשה בה קצת מעשה לישיבה:

ומה שהקשה רתוי"ט למה לא תני הכא טמא מדרס. וכדקתני בכל דוכתא. נ"ל דה"ט. דאי הוה תני הכא טמא מדרס וכלעיל. סד"א דר"ל גם כשנטמא במדרס בשעה שנסדקה. אז כשנסתמה וחזרה ונפתחה הסדק. תחזור לטומאה ישנה שבה. להכי קמ"ל דרק מקבלת מדרס. דהיינו להבא. אבל מדרס שבתחלה כבר פרח ממנה כשנתפחה. ונ"ל עוד דמטעם זה לא נקט הכא הניחה בחמה ונסדקה. כדנקט כה"ג במאכל (מנחות דנג"ב) דקמ"ל הכא רבותא. דאף דדרך קדים להתנשא אחר הגשם. אפ"ה רק מקבלת מדרס להבא אבל אינה חוזרת לטומאה ישנה:

חמת חלילין. פי' בערוך נוד קטן שעושין הרועין לזמר בו ולקבץ הבהמות וכן עושין אותו לוקחין עור הגדי וקושרין כל נקביו לבד משתי ידיו ובנקב אחד קושרין שפופרת של קנה ובאותו קנה מניח פיו ונופחו ויוצא הקול מן הקרנות כמשתי שופרות ויש נקבים קטנים בצדי הקרנות ומחליף אצבעותיו על הנקבים ומזמר בהן ע"כ. ונראה דגרסי' חמת החי"ת בציר"י והמ"ם בפת"ח שהוא סמוך כמו וחמת מים:

טהורה מן המדרס. דלא חדא לשכיבה שהרוח יוצא והיא מתקפלת:

עריבת פיסונות. של עץ ובלשון שני פי' בערוך עריבה שעושין בה הבנאים הטיט:

עריבה משני לוג וכו'. בפ' בתרא דמסכת ידים קרי לה עריבת הרגלים ומתני' דקתני דמטמא מדרס דלא כר' עקיבא דפליג התם וקאמר דאין שם מדרס עליה ואפשר לומר דשיערו חכמים דיותר מט' קבין אינה טמאה מדרס משום דעד ט' קבין הוא שיעור כלי הראוי לבעל קרי החולה או שמא כך הלכה למשה מסיני:

בקדים ונצרקה. כמו ונצמקה וכיון שנצרקה נסדקה כן מצאתי בקצת פירושים להר' שמשון ז"ל:

וחומר בשירי כלי נצרים. מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת בשירי והכן משמע למי שיעמיק:

עד שיתחסמו. כדתנן לעיל פט"ז הסלין של עץ משיחסים ויקנב: