משנה כלים פרק י״ט משנה ב׳

עד ה' טפחים טהור. לפי שהוא לא לעזר ולא להועיל בו ואם היה יותר מה' טפחים עד עשרה יטמא לפי שהוא יעזור בו בתלות המטה והוא אומרו ומשלשלין את המטות אמנם אמרו קושרים את הפסחים ירצה בו כאשר הוא חי כמו שמדרך הקצבים שיקשרו הכבשים בבתיהן וכל מה שהוא מעשרה טפחים ולמעלה לא יטמא לפי שהוא אינו מצרכי המטה ובסיפרא אמרו הנוגע במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר על עשרה במשכבו ולא בנימין היוצאין חוץ לקשר שלש אצבעות:

עד חמשה טפחים טהור. וחמשה כלמעלה. תוספתא כתב הר"ש. ויש ט"ס בדבריו שכתב דלא מייתי לה בסוף אלו טריפות. וצריך להיות ומייתי לה. שכן היא בסוף אותה סוגיא דף נה:

טהור. דדרשינן בת"כ בפרשת זאת תהיה. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה'. או יתר על י'. או יכול שאני מוציא מה' ועד י'. ת"ל טמא. [*ע"כ. ודתנן שבו קושרים כו'. אה' ועד י' קאי. הר"ש]:

מחמשה ועד עשרה. ועשרה כלמטה הימנו תוספתא. מייתי לה התם בפרק אלו טריפות:

החבל היוצא מן המטה ונשאר מדולדל בה אחר גמר הסירוג:

עד ה' טפחים עד ולא עד בכלל. דכל השיעורין לחומרא מדהן הלממ"ס דכדאורייתא דמיא [כרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"י]. חוץ משיעור גריס דמדהוא מדרבנן מקלינן גביה [חולין נ"ה א']:

טהור ר"ל כשנטמא המטה. נשאר החבל הזה טהור. דאינו חיבור לה. מדלא חזי להיות לה יד:

מחמשה ועד עשרה עד ועד בכלל. ומטעמא דאמרן:

טמא כולו הו"ל יד וחיבור להמטה [רב"א]:

מעשרה ולחוץ ר"ל כשארוך יותר מי"ט. רק עד י"ט ממנו הו"ל חיבור. והשאר דלמגזיא קאי. ולהכי אינו חיבור להמטה:

שבו ר"ל רק כשהחבל ארוך עד י"ט. בו קושרין וכו':

קושרין את הפסחים דאע"ג דפסח דורות אין צריך שיהיה מקחו מבעשור לחדש [כפסחים צ"ו א'] אפ"ה לזכר יציאת מצרים נוהגין וותיקין לקנות גם פסח דורות בעשור לחודש. וכדי לפרסם הנס קשרוהו באותן הימים בהחבל היוצא מהמטה. שיראוהו כל הבא אל הבית. מה שלא הי' אפשר אם הכניסוהו ברפת [ואף דבל"ז היה צריך עכ"פ ביקור ד' ימים [כסוכה מ"ב א'] עכ"פ היה סגי כשנתבקר ד' ימים אצל המוכר]:

ומשלשלין את המטות כשירצו לשלשל המטה מלמעלה למטה. אוחזו בחבל ההוא ומשלשלו. ובגבוה יותר מי"ט. אז לא יועיל לו אחיזת החבל הדק שרגילין לסרג בו המטות. משום שהמטה כבידה. וכל עוד שמקום השלשול רב מי"ט. יגדל הכובד יותר ויתנתק החבל אם לא יהא עב יותר מהחבל שיסרגו בו המטות:

וא"ת הרי לעיל (פי"ד מ"ג) אמרינן דחבל דלי גדול רק עד ד"ט הו"ל חיבור. וכשארוך יותר מזה. לא חזי להעלות בו הדלי מהבאר העמוק. וכמ"ש שם בשם רב"א. והרי מטה גדולה יותר מדלי וכבדה יותר מדלי וא"כ קשה תרתי. חדא למה הכא במטה כשהוא פחות מה"ט אינו חיבור. הרי בדלי אמרינן דגם בד"ט חזי לשלשל בו. ואת"ל דבפחות מגובה ה"ט שמגג לעלייה א"צ לשלשל אלא מושיטו למטה. עכ"פ למה הכא במטה כשהוא יותר מה' עד י"ט חזיא לשלשל. ושם בדלי אמרינן כשהוא יותר מד"ט לא חזיא לשלשל והרי מטה כבידה טובא מדלי. ואיך יהיה זה נאות למשא כבד ולא למשא קל. וי"ל דדלי שאני דצריך לו להורדה וגם להעלאה. ולפיכך כשארוך יותר מד"ט אף דחזי לשלשל בו למטה אפי' משא כבד יותר מדלי. עכ"פ לא חזי להעלות בו אפי' משא קל כדלי. משא"כ הכא במטה. איפכא אף דלא חזי להעלות בו המטה מעלייה לגג כשהוא יותר מד"ט. עכ"פ חזי לשלשל בו מגג לעלייה. ולכן מניח החבל הזה במטה להשתמש בו כשיצטרך לשלשלה למטה. ומזה לכאורה מוכח דלא כרבותינו הר"ש והר"ב שכתבו שמשלשל בה המטה להטבילה. וק' הרי א"כ צריך שוב להעלותה מהמקוה. והרי אפי' דלי הקל אינו נאות להעלותו בחבל שהוא טפי מד"ט. מיהו מלת שלשול לא ק' לדברי רבותינו. דמצאנוהו גם גבי ממטה למעלה (כסוכה פ"א מ"ט). רק קושיתינו היאך יהיה חבל זה נאות להעלות דלי הקל ולא מטה הכבידה. והנה רבינו הרא"ש הטעים יותר דברי הר"ש כדרכו. שכ' וז"ל וכשמטבילה עם המטה צריך להטביל גם החבל עד י"ט. וחוץ לי"ט טהור. עכלה"ט. וכוונת רבינו דמשום דצריך להטביל עד שם. להכי עד שם הו"ל חיבור. ולא זכיתי לידע מנ"ל לרבינו הא דעד י"ט צריך להטביל. ותו דא"כ הרי בדלי גדול אמרינן דעד ד"ט צריך להטביל (כמקואות פ"י מ"ה) ומי גרע מטה מדלי. הרי בלתי ספק גם במטה צריך להטביל כשהחבל ד"ט. וא"כ למה אמרינן במתניתין דעד ה"ט אינו חיבור לטמאה. ואי כוונת רבינו לא לענין להחשב חיבור. אלא דמדהוא טמא עד י"ט צריך להטביל עד שם. זה היה דבר פשוט מאד וא"צ להאמר וצ"ע:

מחמשה ועד עשרה טמא. וצריך להטביל גם החבל עד עשרה: שבו קושרין את הפסחים. זכר לפסח מצרים דכתיב והיה לכם למשמרת וכתיב אסרו חג בעבותים רש"י ז"ל שם בחולין. [הגהה ותימה שמצאתי במשניות שהעבירו הקולמוס על מלות שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות]. ומסיק התם בגמ' דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל ודייק לה מברייתא דקתני עלה דמתני' חמשה טפחים כלמעלה עשרה כלמטה פי' חמשה טפחים כלמעלה וטמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל עשרה כלמטה דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא לעולם בתר חומרא אזלינן וכן א"ר יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים דלהקל פי' כל שיעורי חכמים להחמיר דאי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא הוא שערינהו בשוחק חוץ מכגריס של כתמים ששנינו בנדה דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקי' ליה בדם נדה אע"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא היא לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע"פ דכגריס שיעורו בעי' כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מיופה כדכתיב דם יהיה זובה בבשרה ורב חסדא נמי ס"ל התם בפ' הרואה כתם כר' יוחנן אבל רב הונא פליג עליה דרב חסדא וס"ל דאפי' גבי כתמים אזלינן בעד ועד בכלל או אפכא לחומרא הלכך הרואה כתם כגריס הוי כיותר מכגריס דעד ולא עד בכלל דאי אמרת עד ועד בכלל הוה ליה קולא וטהורה. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פכ"א חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ד' טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצרכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום מתחלת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה ע"כ: