משנה כלים פרק ט״ז משנה ו׳

קסייה. עור תפור יכנס בו היד והוא על דמיון כף האדם ואם היה הכונה בו שיביא לו בו הידים כדי שלא יכנס בידו הקוץ או העצים וינגעהו טמא ואם הכונה בו שלא יזיע ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יציקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו הנה לא תטמא לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור ואע"פ שהוא חלול לא נעשה לקבול:

קסיה. פי' הר"ב בית יד של עור וכו' כדי לאחוז כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ז מה"כ (הלכה ה). ואיכא למידק של הולכי דרכים למאי עבידתיה לקבלה. ויתכן בעיני לומר שעשוי ג"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. א"נ לפעמים הולך במקום ברקנים וקוצים. וצריך שידחה אותם מן הדרך שלא ישרטו בגדיו ופניו. ונמצא שהקסייה מועיל לו שלא יתחוב לו קוץ בידו. ושוב מצאתי להראב"ד בפי"ג מהל' טומאת אוכלים [הלכה יא] שמפרש קסייה. שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמין והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק. ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא [*מה שמנערים מן הפשתן. כך פירש"י בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ו)] וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת [ומבלאי] הבגדים. אבל של צבעים של נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה. ע"כ ואי הכי לא קשיא נמי בפרק כד משנה טו ע"ש. ופרק כו מ"ג. ומהר"ם כתב. וז"ל ול"נ שהוא כובע של קליפי עצים כעין אותן של כפריים וקסיא מלשון תרי קיסי רטיבי דפרק חלק. שמשימים זורי גרנות בראשן מפני שלא יזיק האבק לעינים. כן הולכי דרכים ועושי פשתן שלא תזיק להם הרקתא. וכן קסיא של שולחנות [*במשנה ח פרק ה דמכשירין] כשאדם מיסב על השלחן יש לו כובע של קש בראשו להנאתו. אבל של צבעים ונפחים אינו עשוי לכך וטהור וכדמפ' בסיפא בזה הכלל. עוד נ"ל קסיא שולחנות יש לו בראשו שלא יכאב לו לעינים מה שמונה מעות תדיר. העשוי לקבלה. פי' לקבל האבק שלא יזיקנו חשוב כלי. מפני זיעה. כגון של צבעים ושל נפחים ושל גרוסות שיש להן טורח נדול. ומזיעים מן המלאכה. ומשימים אותו בראשם להקר טהור. ע"כ:

קסייה י"א דקסיא הוא בית יד של עור כעין עניבה שיש במקל הדישה. וכ"כ יש עניבה כזו במקל של הולכי דרכים. ובהמקל של מנקשין על אניצי פשתן להסיר מהן הקליפות ולעשות פשתן. וכל אלו העניבות מסייעין בשעת מלאכתן [עי' פט"ו מ"ד] וי"א שהוא עור שכורך סביב היד. כדי לאחוז בידו יפה מקל הדישה שבגורן. או כשהולך בדרך. או כשמנקש על הפשתן לנקותו. או שכורך העור על ידו. שלא יסרט בשרו מקסמי המקל כשיאחזנו בחוזק. ונחשב העור הזה עשוי לקבלה. מדמקבל המקל בעור ההוא. וי"א שהוא כעין שירעם שלפני עינים שבכובע מלחמה. העלם בל"א [דבלשון רומי נקרא ההעלם קאסים וכן אמרינן בב"ר פצ"ט אלו לובשין קסים] ולובשין השירם הזה סביב למצחם כשזורין בגורן וכשהולכין בדרך וכשמסרקין פשתן. שלא יזוקו עיניהן במוץ שבגורן. ובאבק שבדרכים. ובקסמין שבנעורת שבפשתן:

של עושי פשתן טמאה דעשוי לקבלה וכמש"ל:

טהורה דהעור ההוא אינו עשוי רק לקנח הזיעה משום דהנך עומדין במלאכתן אצל האש. שלא יטנף בהזיעה ההוא הדבר שאוחז בו:

אף של גרוסות כיוצא בהן דמשום שעוסקין במלאכות כבדות. מזיעין הרבה. ומטנפין בו כל דבר שאוחזין. ולרבנן הרי לובש העור ההוא גם כשטוחן גרוסות מועט. שאינו מזיע במלאכתו. ע"כ מוכח שנבשו רק כדי שלא יזיקו אבק הגרוסות. ומק"ט:

זה הכלל נ"ל דהך זה הכלל ד"ה היא. ולא פליגי רבנן ור' יוסי רק בסתמא דר' יוסי ס"ל דכל של גרוסית עשוי להסיר הזיע. אבל בידוע שעשוי לקבל. או לקנח הזיעה. לכ"ע אזלינן בתר הידוע:

וא"ת לפי מ"ש שהוא השירם. הרי ע"כ צ"ל דמחשב עשוי לקבלה. משום דהשירם ההוא מקבל המוץ. וק' ומ"ש ממצודת עכבר סוף פט"ו. שכ' רב"א דלא מחשב עשוי לקבלה. מדאינו חפץ בהעכבר והרי ה"נ הרי אינו חפץ בהמוץ שיקבל השירם. וי"ל דהכא שאני דרוצה להגן בזה על עיניו באותה שעה שיקבל השירם המוץ. ולפיכך מחשב עשוי לקבלה:

וא"ת למה לא יחשב עשוי לקבלה. מדמקבל הזיעה. וכמו העשוי לקבל המוץ. ודוחק לומר דמדנבלע הזיעה ולא ניכר קבלתו. מה"ט לא מחשב עשוי לקבלה. וכ"ש דק' אי נימא דהיינו שמקנח בו הזיעה להתקרר. א"כ ודאי ראוי שיק"ט. דמ"ש ממטפחת (כפכ"ד מי"ד). ול"מ נ"ל דבעשוי שלא יזיקנו המוץ לעיניו. הו"ל כשאר מלבוש שהוא צרכי הגוף. משא"כ בעשוי שלא יטנף הדבר שאוחז הו"ל רק כתשמישי כלים בשעת מלאכה שאמק"ט כמשנה ז':

קסיא וכו'. ובספר אגודה כתוב קשיא בשי"ן כמו קשותיו ומנקיותיו. ויש להסתפק אם הרמב"ם ז"ל היה גורס זורעי גנות במקום זור גרנות שכך הוא שם בפ"ז דה"כ: