משנה כלים פרק י״ד משנה ג׳

קנטר. הוא הנקרא בלשון ערב אלעתל"ה והדקור אלמנקא"ר ויקראו אותה הנגרים אלמרבו"ע והוא קנה מברזל מרובע בארכו כמו אמה ולו בית יד מעץ יפסלו בו העץ מה שירצו לפסול ממנו ואצל הנגרים ממנו כלים רבים גדולים וקטנים: ומשוחות המהנדסין אשר ימשחו הארץ להן שלשלאות ישערו בו לפי שהחבל תקצר בקיץ ותאריך בסתיו ולהם ג"כ יתידות ונועצין אותן בארץ כאשר תכלה המדה הזה והעשויה לעצים הוא שיעשה שלשלת לקשור בו העצים והיא טהורה לפי השרש שאין לה שם בפני עצמה אבל היא סמוכה לשם אחר. ושלשלת דלי גדול ארבעה טפחים. ר"ל שד' טפחים ממנו מה שימשך ליד יהיה טמא לפי שהוא מצורך הכלי ואי אפשר לדלות ממנו בפחות מזה: וחמור של נפחים. הוא ברזל על תמונת חמור יורכב בעץ וירכב האומן על ראשו האחד ויכה על ראשו האחרת ואמנם יכו עליו כלי הנחשת אשר להן שפה גדולה גבוה למאד ויקראו האומנים זה הכלי אלקר"ב: ומגירה הוא המסר ואמרו עשה שיניה לתוך החור שהרכיבה שינים בנקבים לא שיהיו השינים מעצם הברזל וענין מלמטה למעלה שפתחן בהפך מה שישורו בו ואי אפשר שינסרו בה בשום פנים וזה לא יהיה זולת במסר קטן אשר לו בית יד מעץ יחזיקו בו ביד וינסרו בו כמו משור אומנים בעלי המסרקים והיא אשר תקרא מגירה אולם משור הנגרים הגדול והוא אשר שמה מסר הגדול כמו שבארנו במס' שבת (דף קכג:) הנה לא יאמר בה אם פתח שיניה בהפך וזה מבואר מתמונתה וצורתה. ואמרו כל הכסויין טהורין ר"ל כסויות של מתכת לסבה הקודמת לפי שאין להם שם בפני עצמו זולת כיסוי המיחם לפי שהוא היה אצלם כסוי בפני עצמו כמו כסוי טני של רופאים כמו שבארנו:

הקנטר. כתב הר"ב פירשו בו שהוא שבט וכו' שהבנאים חותכים בו את הכותל. כך הוא הלשון בערוך. אבל הר"ש העתיק בשמו והיא עשוי לחתוך בו את הברזל:

ושל קטן עשרה טפחים. הרמב"ם ספ"ט מה"כ:

וכל הכסויין. ר"ל כסויין של מתכות. הרמב"ם:

חוץ משל מיחם. כתב הר"ב וכל כיוצא בזה כו'. דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. הר"ש:

הקנטר של בנאי הוא קופץ גדולה וחזקה. שהבונה מבקע ומהרס בה כתלים ישנים:

והדקור של חרש הוא כעין חנית שיש לו לנגר לעשות עמו גומות גדולות בקרקע. ול"מ היה נ"ל שהוא הנקרא בתנ"ך בשם כשיל. והוא מוייער ברעכער בל"א. שהבונה החומה תוחבה תחת אבני החומה ישנה לעקרן ממקומן. [והשם חרש הוא כללי. בין לבונה כותל עץ או לבונה חומת אבנים]:

הרי אלו טמאין מק"ט. דהעץ של בית יד שלו הו"ל משמש למתכות:

יתדות אהלים שנועץ יתידות של מתכות בארץ. וקושר בהן החבלים שבשפת יריעות אהלים:

ויתדות המשוחות מודדי הקרקעות תוחבין יתידות בקרקע וקושרים חבל המדה מיתד ליתד כדי למתוח החבל יפה למדוד בצמצום:

טמאות דמדמתטלטלין היתידות לא הו"ל כמתכות המשמש לקרקע:

העשויה לעצים לקשור עמה חבילי עצים:

טהורה הר"ב פי' מדהו"ל מתכות המשמש לעץ. ול"מ היה נ"ל מדהו"ל כתשמישי כלים שאמק"ט [כרפי"ב]:

ארבעה טפחים דאע"ג דשלשלת דלי עכ"פ אמק"ט [כפי"ב] מדאין לו שם בפ"ע. עכ"פ כשהוא מחובר לדלי. הו"ל יד להדלי ומק"ט כמותו. וכשלשלת סיטונות לעיל [פי"ב מ"א] אבל רק עד ד' טפחים הו"ל יד וחיביר להדלי להטמא בטומאתו ולא יותר. דמשום שהדלי גדול וכבד. אינו יכול להעלותו מהבאר כשיאחז בהשלשלת מרחוק [רב"א]:

עשרה טפחים:

חמור של נפחין הוא בול עץ שהמפוח יושב עליו:

מגירה שעשה שיניה בתוך החור שתחב אורך המגירה בהסדק שעשה בהמשקוף לרוחב הפתח. ושיניה בולטות למטה לתוך חלול הפתח. כדי שתהא הדלת נוקש על רוחב המגירה:

טמאה ולא מחשבה המגירה כמשמשת לקרקע. דהרי לא מבטל לה התם. דמדמזקת בשיניה להנכנסין ויוצאין. סופו לטלה משם:

עשאה מלמטן למעלן שתחב השיניים כלפי המשקוף:

טהורה ואע"ג שהיה עליו שם כלי בתחלה בפ"ע. ומ"ש ממינקת [לעיל סי' כ"ב]. נ"ל דהכא שאני. דמדתחב השיניים כלפי מעלה בהמשקוף בחוזק. הו"ל כחיברה. ביתידות לב"ה [סי' כ"ד]. א"נ מדתחבה רובה במשקוף נתבטל תואר הכלי:

וכל הכסוין טהורים מדאין להן שם בפ"ע [עי' פ"ב מ"ה]:

חוץ משל מיחם דמשתמש בבית קבול שלו בפ"ע [עי' פ"ב מ"ה]:

ותמוה דוכי גרע מקרדום מעצד ומקדח (פי"ג מ"ג וד'). דוכי מדמשתמשין בו לחטוב או לנקב בו עץ יהי דינו כמתכות המשמש לעץ. ולא שמעינן בשום דוכתא. שיהיה דין הכלי כמתכות המשמש לעץ. רק כשהמתכת הוא חלק מן כלי העץ (כפי"ג מ"ו). ולא כשהכלי כולו כ"מ ומחתכין עמו עץ. והרמב"ם בפירושו כאן כתב דלהכי שלשלת של עצים אמק"ט. מדאין לו שם בפ"ע. וכן כ' הרא"ש כאן. וגם על זה ק'. א"כ יתידות אהלים ומשוחות אמאי מק"ט. וכ"כ ק' מכמה משניות אחרות במכילתין אשר מזה הוכחתי דדוקא בכלי המשתמש בבית לכל אדם והוא טפל לכלי אחר. וכגון לעיל (פי"א מ"ה וח') דלחיים טהורין. מדאין להן שם בפ"ע. מדיש לחיי פרומביא ולחיי קסדא. והן משתמשין לכל אדם. וכ"כ פיקה של פלך מקרי מה"ט אין לו שם בפ"ע (שם מ"ו) מדיש כמה מיני פיקה בבית. אבל כל כלי בעלי מלאכה או עסק כגון דקר של חרש. וכ"כ יתידות אהלים ויתידות המשוחות. ושלשלת המשוחות אף שיש דקר ויתד ושלשלת שמשתמשין בו גם לד"א. עכ"פ בין אותן בעלי המלאכה והמתעסקים. גם כשיכנו שם הכלי בסתם כל אדם יודע למה יתכוונו ולהכי הו"ל כיש לו שם בפ"ע. אולם הרמב"ם (בפ"ט מכלים הט"ו) טעמא דר"ב כאן נקט ואזיל. לכן מוכרחני לומר דדוקא בשעושה עם כ"מ מלאכה בהעץ לא מקרי מתכת המשמש עץ. אבל בשאוגד עם השלשלת את אגודת עצים. זו אינה מלאכה ולא מחשב להקרא כלי מעשה שיק"ט. ומקרי שפיר מתכת משמש לעץ. ומצינו דוגמתו. דהרי מטפחות שהוא אריג שמק"ט. ואפ"ה ביחדו לכרוך בו כלי אמק"ט (כפכ"ד מי"ד) וכ"כ עור הרי מק"ט. ובעשאו חפוי לכלים אמק"ט (כפכ"ו מ"ו). וה"נ בשלשלת מתכות שמק"ט. ואם עשאו לכרוך בו עצים אמק"ט. [וכ"כ מצינו ג"כ בחמור וחפוי המטה טהורים מה"ט (פי"ח מ"ג)]:

כך כתב הר"ש והר"ב. וצ"ל שהבול מחובר להמפוח. דאל"כ הו"ל פשוטי כ"ע המשמש רק לכלים ואמאי יק"ט. ומ"ש מחמור המטה שאמק"ט (פי"ח מ"ג) והרי כל פשוטי כלי עץ אמק"ט רק במשמש לאדם וכלים (כרמב"ם פ"ד מכלים) ואי מיירי שיש להבול ב"ק. א"כ מה קמ"ל. אולם לכאורה יותר נראה דעת הרמב"ם שהוא עשוי מעשת מתכות ובול עץ מחוברין יחד. והנפח רוכב על הקצה של עץ. כעל החמור. ומניח הברזל המלובן על העשת של ברזל שמחובר בו בקצהו השניה. ומקיש עליו בקורנס. ולפ"ז קמ"ל שפיר דהעץ שבו דינו ככ"מ. מדהו"ל כעץ המשמש למתכות:

הקינטר. כך מצאתיו מנוקד בציר"י תחת הטי"ת. ואמרו בירושלמי דמגילה צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחוץ כהדין קנטרא ומפרש לשון זה בעל הלכות גדולות והביאו בית יוסף בא"ח סי' תרצ"א ופירש קנטירא הוא כמו מטה ושבט של ברזל שהוא של בנאים לחתוך בו את הכותל לכאן ולכאן כך נחלקה שירה זו לשני חלקים לכאן ולכאן ע"כ בקיצור:

והדקור. הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה והדקר בלי וי"ו:

שלשלת של משוחות טמאה. לפי שבמדידת החבל יש עול פעמים שמותח לזה יותר מזה או מפני שבימי הגשמים החבל נמתח יותר מבזמן היובש. העשויה לעצים. יש מקומות שמוכרין עצי ארזים במדה. טהורה. דהויא כמתכת המשמשת את העץ ועוד דאין לה שם בפני עצמה. שלשלת דלי גדול. לא חשיב אלא עד ד' טפחים כי ממלאין בו בחבל ואין עושים שלשלת ארוכה מפני הכובד אבל בדלי קטן ממלאין בשלשלת לפי שהיא קטנה ואינה כבידה ומאריכין בה עד עשרה טפחים הרא"ש ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל וכו'. אמר המלקט הוא פי' הרמב"ם ז"ל:

שעשה שיניה לתוך החור. פי' הרמב"ם ז"ל ר"ל שהרכיב שיניה בחורים שלא היו השנים מגוף הברזל. וענין מלמטן למעלו הוא ששם השנים להפך ממה שצריך שנמצא שאין ראויין לנסר בהן עכ"ל ז"ל והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לתוך החור בלמ"ד:

וכל הכסויין טהורין. אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא כסוי טני של רופאים דטמא לכ"ע ובתוספתא קתני כסוי קוביא ומיחם כסוי טני ובית הדיו טמאים ושאר כל הכסויין טהורין הר"ש והרא"ש ז"ל: