משנה כלים פרק י״א משנה ח׳

קסידא. כובע הברזל אשר יושם בראש בעת המלחמה: ולחיים לוחות ברזל יכסו החזה: וכידון. הרומח הקטן אשר הוא ביד המלכים ברוב העתים: והניקון אל קנה והוא הפוך ומשקל קנו והוא הברזל הנכנס בתוך הרומח: ומגפיים נעל מברזל יכסה הרגלים כדי שלא יורו על רגליו: ושריון. ידוע: תכשיטי אשה. חלי הנשים והביא מהן קצתן על צד המשל כמו שעשה בכלי החרב: ועיר של זהב. עטרה של זהב על צורת ירושלים ישימום בראש ולזה נקרא עיר: וקטלאות. הן חוטי זהב ישימו בצואר והוא הנקרא בלשון התורה רביד וכבר יעשו חוליות זהב נקובות כדמיון גרעינים ויכניס בחוטים וישימו אותן על הצואר וזה יקרא מחנק וכבר יקרא גרעיני אדם פטדה וברקת וירכיבו אותן בחוט זהב או כסף ויעשו ממנו כבלים סובב סביב הצואר גם כן וכל זה יקראו קטלאות: ונזמים. שני מינים מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום ומהן יתלו באף כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא: וחותם כמו שיעשו בקצה החותמות מספיר או מנפך ומה שדומה להן מן האבנים ואין הלכה כר"א:

הכידון. פירש הר"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א י״ז:ו׳) משום דביה כתיב שהוא של מתכות:

הכידון וכו'. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך:

תכשיטי נשים טמאים. כתב הר"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ"כ הר"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ"ש בר"פ דלקמן:

עיר של זהב כו'. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב"ם:

נזמים. לשון הר"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ"ו דשבת. ובמשנה ו פ"ק דסוטה [מש"ש]. ולשון הרמב"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע"כ:

וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש"י פ"ו דשבת דף נט:

שיש עליה חותם. בגמ' פ"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה:

שחוליות שלה. פירש מהר"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב):

שירי קטלא כמלא צואר קטנה. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר"א אפי' טבעת אחת. הר"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ"ל. אח"כ מצאתי בדברי מהר"ם שכתב וז"ל. מיהו נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע"כ:

קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]:

ולחיים טסין שבלחיי הלוחם:

טהורים מדאין להן שם בפ"ע:

אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]:

טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו':

הכידון רומח קטן:

הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית:

והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה:

והשריון פאנצער בל"א:

כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו':

עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה:

קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה:

וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']:

נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות:

קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו':

שכל אחת ואחת מחוליות המתכות:

טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי:

שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין:

כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]:

טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט:

שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר:

ולא מחשב החוליא כשברי כלים. וככרע שניטל ממטה מדרס. שהוא טהור. ורק כשיחזירו חוזר לטוי"ש (פי"ח מ"ז. ע' רא"ש שם) דהכא שאני דבנקל ימצא חוט למתחו עליו. ולהכי דמי טפי להך דהיכא שהדיוט יכול להחזירו. דאז בעודן מותרים מק"ט (כפכ"ו מ"א). אולם כ"ז תמוה מאד. דממ"נ היכא מיירי מתניתין. אי כשהחוט ממתכות והחוליות מרגליות. בהא נימא ר"א דאפי' טבעת א' טמא. הרי אבן אמק"ט. ואי"ל דהכא בשיעור החוט פליגי. דלת"ק צריך כמלוא צואר. ולר"א סגי כשהוא כשיעור טבעת א'. ליתא. דהרי ר"א אפי' טבעת א' קאמר ולא כשיעור טבעת א'. ואי נימא דהכא מיירי כשהחוט מפשתן. והחוליות ממתכות. ונפסק החוט הרי בכה"ג תני ברישא דגם טבעת א' טמא לכ"ע. והכא מצריך ת"ק כמלא צואר. והנה רבינו הרא"ש פי' דהכא בחוט מתכות וחוליות שבו מרגליות פליגי. ואם היה החוט שלם אז אפי' אין בו טבעת כלל מק"ט כלעיל במשנה. משום דבכך מתקשטין בו. מיהו הכא שהחוט אינו שלם פליגי בשיריו. דלת"ק צריך שנשאר ממנו כמלוא צואר של קטנה. וכולו מלא מרגליות. ולר"א אם החוט כמלוא צואר קטנה. סגי ביש בו רק טבעת א'. ואחמכ"ר גם זה דוחק קצת. דהרי ר"א לא הזכיר משיעור החוט כלל. אולם גם בל"ז נ"ל. דהרי בכל מקום שמצינו מלת שיר ושיריים בש"ס. משמעותו שנתבלה הדבר ע"י תשמישו ולא נשתייר רק זה המקצת. כגון שיורי תנור (לעיל רפ"ה) ושירי מטלנית (שבת קכ"ה א') ושיורי אגודת אזוב (ספי"א דפרה) ושיורי גרדומי ציצית (מנחות ל"ט א') וכ"כ שיירי הדם היה שופך (זבחים רפ"ה) דבכולן משמעות המלה שנאבד ונתבלה קצת מהדבר ולא נשאר רק מה שלפנינו. וגם מ"ש (פרה פ"ג מי"א) כרכן בשיירי הלשון. ר"ל שהצמר שהונח סמוך לשאר הג' מינין. נתבטל ממנו שם לשון. ומה שהצמר ארוך יותר מהם הוא שיור הלשון. אבל הכא שהחוט מתכת נפסק לשנים. מי סני ליה לתנא למנקט קטלא שנפסקה. דהרי ב' חלקי הפסיקות הן לפנינו. וכדנקט לשון פסיקות בנגעים (פי"א מ"ח). ועוד יש לדקדק דלעיל במשנה קרי תנא לאותן דברים שנמתחו על החוט. בשם חוליות. ומ"ש הכא דקרי להו טבעות. לכן ל"מ מרבותי היה נ"ל דשירי דקאמר הכא אינו לשון שיור ושיריים. רק כהך דקאמר עשה לי שירים נזמים וטבעות (קדושין מ"ח א') וכ"כ כל בעלי שיר יוצאין בשיר (שבת רפ"ה) דפי' רש"י שהוא התרגום מאצעדה והוא שלשלת העשוי מטבעות הרבה קטנות משולבות אשה אל אחותה. לפעמים הוא קשוט סביב לצואר (כרש"י רפ"ה דשבת) ולפעמים הוא קשוט סביב היד והזרוע (כרש"י בבא קמא צ"ט א') דשם פירש"י דשירים היינו צמיד. והרי צמיד הוא קשוט היד. וכמ"ש והצמידים על ידיה. וכן פירש"י נמי (ישעיה ג' פי"ט) על מלת והשירות. דהיינו צמידי הזרוע. וכן תרגום יונתן שם שירי ידיא. וכן מצינו באמת במקרא. (שמואל ב' א' פ"י) ואצעדה אשר על זרועו. אלמא דקשוט סביב היד הוא. ובחומש במדבר (ל"א פ"כ) פירש"י דהיינו קשוט הרגל. ועל כרחך שפירש כן רבינו מלשון צעד. והנראה לי מכל זה שהרבה מיני שלשלת של קישוט היה להם. יש שקשרו סביב הצואר. ויש סביב הזרוע. ויש שקשרו משוק לשוק. כדי לקשט האשה בצעדים קצרים ע"י שקשרו השלשלת משוק לשוק. וכולן נקראים בעברי צעדה או אצעדה. ובארמית נקרא שירין או שירים. ומלת קטלא פירשו רבותינו בש"ס (שבת נ"ט ב') מאי קטלא. מנקטא פארי. ופירש"י התם דפארי הינו ברוסטלאטץ בל"א. והוא תכשיט מוזהב שתולה על החזה. ומחזקת אותו ע"י הקטלא שקושרת על הפארי סביב להצואר. וכן אסמכינהו קרא (ישעיה ג' פ"כ) הפארים והצעדות. דר"ל הפארים והצעדות שהן השירים שאוחזין הפארים וא"כ הא דקאמר הכא ושירי קטלא. ר"ל השלשלת שמשתמשין בה לקטלא. דהיינו סביב להצואר. והוא כולו עשוי מטבעות קטנות מחוברות יחד וכדאמרן. מיהו לעיל בחוליות מתכות מתוחות על חוט פשתן. החוליות ההם גדולות. ולכ"ע ראוי כל אחד מהן לקשוט. ולהכי קאמר שפיר הטעם. שכל א' וא' כלי בפ"ע הוא. ר"ל מדהוא גדול ראוי כל אחד לקשוט והו"ל כלי. אבל בהך בבא דפליגי בה ת"ק ור"א שכל השלשלת הוא רצוף מטבעות קטנות. אין טבעת א' מהן ראוי לקשוט. להכי מצריך ת"ק שיהיה בו כדי לקשט סביב כל צואר ילדה קטנה. ור"א ס"ל דגם בזה סגי בטבעת א'. מטעם שכן תולין לפעמים בצואר ילדה קטנה. אף שאין מורגלין בכך. ולהכי לא שייך לומר בו כלישנא דלעיל. מפני שהוא כלי. דמדאין מורגלין ללבשן כך. לא נאות לו שם כלי. עכ"פ מדלפעמים מקשטין בו ילדה קטנה להכי מק"ט:

קסרא. בלי יו"ד גרסי' לה:

ולחיים טהורים. שאין להם שם בפני עצמן:

הכידון. פשוט הוא שהוא בדלי"ת וכדכתיב וכידון נחשת:

והשיריון. נלע"ד דגרסי' לשון יחיד כחבריו השנויין במשנה בצדו ברישא. וכן הוא בקצת דפוסים:

כל תכשיטי נשים וכו'. עיין בשבת בפ' במה אשה (שבת דף נ"ט) אם זו היא מאי דמייתי התם שאם היא משנה זו צריך לגרוס כך לפי מה שפי' שם רש"י ז"ל וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף וז"ל רש"י ז"ל וטבעת בין שיש כו' כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה חותם וכו' ע"כ. אכן ממה שכתב שם בפי' הסוגיא מוכח דההיא דהתם בריתא היא:

קטלאות. הן הנקראין בתורה רביד:

וטבעת בין שיש עליהן חותם ובין שאין עליהם חותם. פי' חותם לא קאי רק אטבעות ואיכא מאן דגריס וטבעת בין שיש עליה חותם כמו שכתבתי על הברייתא וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ופירוש הרמב"ם ז"ל חוחם בלשון ערבי פ"ץ כמו שעושים במקצת הטבעות חותמי אודם פטדה ודומיהם:

שחוליות שלה של מתכת. כמו שרגילין לעשות חוליות של זהב כמין גרגרין נקובין ומכניסין אותן בחוט וקושרין על הצואר:

שירי קטלא. מיירי בחוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ונפסק החוט והחוליות ונשתיירו מלא צואר בת קטנה טמא והא דאמרינן דהחוט בפני עצמו טמא היינו כשהחוט שלם אבל נפסק קצתו ונשאר מן החוט ומן הגרגרים מלא צואר קטנה טמא ורבי אליעזר סבר אם נשתייר מלא צואר קטנה ובו אפילו טבעת אחת כלומר חוליא אחת אכתי תכשיט הוא הרא"ש ז"ל ובזה אין מקום לקושית הרב רבי שמשון ז"ל.

ר' אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כר' אליעזר: