משנה כלים פרק י׳ משנה ח׳

כבר בארנו במה שקדם אמרם בכלי חרש אל תוכו ולא תוך תוכו. ולזה כאשר היה כלי בכלי והיה השרץ בכלי העליון הנה לא יטמא הכלי השפל וכן אמר בטומאת כלי חרס למה שיהיה בו כל אשר בתוכו יטמא ואמרו אשר בתוכו ולא בתוך תוכו: וכאשר נפל השרץ בכלי השפל לא יטמא מה שיהיה בכלי העליון. וזה כאשר היו שפתי הכלים כולם שוין או היה העליון יותר גבוה השפה מאשר הוא תחתיו ואם היו אלו הלפסין כולן אשר על התחתונה נקובין בכונס משקה אשר חזרו שלא יקבלו טומאה לפי מה שקדם הנה הן לא יצילו מה שיהיה בתוכן כמו שהתבאר בפרק השמיני ואם היה השרץ בעליונה הנה כאילו הוא יגיע באויר כל אחד מהן כי הן כולן ר"ל אלו הלפסין האמצעיים נקובים בכונס משקה ויטמא מה שבתוך כל אחד מהן מהאוכלין והמשקין להקפת התחתונה עליו וזה כולו מבואר מפני הנקב וזהו ענין אמרם כולן טמאות ירמוז אל טומאת מה שבתוכן ואם היה השרץ בתחתונה הנה לא יטמא מה שלמעלה כאשר לא יגיע השרץ באוירו ואינו ג"כ שפה התחתונה יותר עליונה ויטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין הנה כל מה שבאלו הכלים העליונים טהורין והוא ענין אמרם היא טמאה וכולן טהורות עוד שב אל הנחה אחרת ואמר שאם היה השרץ בעליונה והתחתונה עודפת הנה יטמא העליונה בלא ספק בהגעת השרץ בה וכן יטמא התחתונה בהיותה יותר גבוהה השפה וכבר הגיע זה השרץ באוירה אולם שאר הכלים אשר בין העליונה והתחתונה השווה שפתה בשפת העליונה הנה היא כולה טהורה ואע"פ שהיא בתוך התחתונה וכבר נטמאת התחתונה וזהו השרש אשר בארתי בפרק הח' והוא שכלי חרס לא יטמא הכלי באוירו ואם היה באחד מאלו הכלים אשר בין התחתונה והעליונה משקה טופח יטפיח היד כאשר יגע בה הנה זה הכלי טמא לשרש אשר התבאר בפרק הח' וזה שיטמא בכונס באויר התחתונה העודפת אשר כבר נטמאת וזה שהמשקה יטמא הכלי אשר הוא בו כאשר בארנו שם וזהו ענין אמרו בעליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה טופח טמאה:

לפסין. פי' הר"ב כמו אלפסין מחבות גדולות של ברזל כו'. אבל הני דאיירינן בהו במתני'. בשל חרס דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים עד הכא. וכן העתיקה הרמב"ם גבי כלי חרס בפ' יג מה"כ. והר"ב עצמו בפ"ח דפאה משנה ד פי' לפס קדירה ופרור. ועיין מ"ש במשנה ד פי"ד:

וכולן טהורות. לשון הר"ב אם השרץ בעליונה אוכלים שבתחתונה טהורות. ואין צריך לומר הלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. וכתב הר"ש דאפילו ר' יהודה דפליג לעיל בסוף פ"ד בכלי חרס שיש לו שלשה שפיות. דאמר חולקים את האמצעית הכא בג' כלים מודה:

היו בכונס משקה. פי' הר"ב כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן כו'. כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד. נקובת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשוין לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והכא לענין הצלה הוי חומרא דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל. וכדתנן בפ"ח מ"ב:

השרץ בעליונה כולן טמאות. כתב הר"ב דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת כו'. כלומר דטומאה עצמה יורדת ולפיכך כולן טמאות היינו מה שבתוכן והלפסין עצמן כמו כן. וכן פי' הרמב"ם במ"ב פ"ח. בכלי המשולשל בתנור ופיו למעלה מן התנור וניקבה בכונס משקה. שכ' וז"ל. אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ע"כ. וכן פסק בחבורו פרק י"ד מהלכות כלים. ולפיכך אני תמה על מה שפירש במשנתינו שענין אמרם כולן טמאות. ירמוז אל טומא' מה שבתוכן. וכ"כ ג"כ בחיבורו שם פי"ג. ועיין עוד לקמן:

וכולן טהורות. כתב הר"ב ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית נטמאו כו'. כדמוכח לעיל בפ"ח משנה ב' בכלי המשולשל בתנור וכו'. וכך כתב שם הרמב"ם וז"ל. ואם היה בתנור שרץ. נטמא כל מה שבתוך הכלי מהאוכלים והמשקים ע"כ. וכ"כ בחבורו פרק י"ד. וגם בזה אני תמה שבכאן ובפי"ג מחבורו כתב דכולן טהורות כל מה שבתוכן. ודע דלהר"ב ושיטת הרמב"ם דלעיל. ה"נ הכלי מתטמא מהמשקים. וכמ"ש בסוף מתני'. ומ"ש הר"ב כיון דלא מירח כו' לא ידעתי למה הוצרך לכך. וגם שם בפ"ח משנה ב לא הזכיר זה. כי אם בספ"ט. דהתם מיירי בענין צמיד פתיל:

כל שיש בה משקה טופח טמאה. פי' הר"ב נטמא משקה כו'. וחזר המשקה וטמא את הכלי דרבנן גזרו כו'. כמ"ש בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר כו'. ומ"ש והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן כו' ברישא. כשהשרץ בעליונה כו'. והכי נמי דהוה מצי למכתב דהוה מצי לאשמעינן ברישא דרישא. בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות. וכמ"ש לעיל. אלא הכא כיון דבסיפא איירי בכך. כתב דהוי מצי לאשמעינן ברישא דהך סיפא:

טופח. יטפיח היד כאשר יגע בה. הרמב"ם:

לפסין אלפסין של חרס:

זו בתוך זו ויש ריוח בין כלי לחבירו להניח שם אוכלין ומשקין:

אותו שהשרץ מונח בה נטמאה:

וכולן טהורות הקערות אחרות עצמן ודאי טהורות. ואפי' השרץ בחיצונות. והחיצונה עודפת אפ"ה פנימיות טהורות דאין כלי מק"ט מאויר כ"ח [כלעיל פ"ח מ"ד]. וכדילפינן כן מקרא [שבת קל"ח ב']. ולא נקט פיהן שוות רק משום כשהשרץ בפנימית. דאז דוקא כשאין שפתות החצונה עודפת על שפתות הפנימית שהשרץ בתוכה. החיצונה טהורה. הא בעודפת שפת החצונה. הרי השרץ שבפנימית מונחת גם באויר החצונה ונטמא גם היא. וכ"כ כשמשקין בפנימית. אז גם בשהשרץ בחיצונה. דוקא בששפתותיהן שוות אותה שהמשקין בתוכה טהורה. משום שגם המשקין בעצמן נשארו בטהרתן מדמונחין תוך תוכו [כפ"ח מ"ד]. אבל כששפתות החיצונה עודפת ואפי' כשהשרץ בחיצונה. נטמא המשקין שבפנימית וטימאה גם להפנימית:

היו בכונס משקה ר"ל אבל אם כל האלפסין נקובים בכדי שיכנס בהנקב משקה שבחוץ נגד הנקב. מיהו אילו היו כלים המיוחדין רק למשקין. הרי משנתנקבו כן. תו אין חשובים כלי כלל. בין לקולא. שהן עצמן אמק"ט עוד. ובין לחומרא שאינן מצילין על אוכלין ומשקין שבתוכן מטעם תוך תוכו. ואם היו כלים המיוחדין רק לאוכלין. אז ודאי בין לקולא הנ"ל ובין לחומרא הנ"ל. לא היה מתבטל מהם שם כלי ע"י נקב כזה. דהרי כלי כזה שיעור נקיבתו כמוציא זית. אבל הכא הרי באלפסין מיירי. שמיוחדים לבשל בהן מאכל עם רוטב. וא"כ מיוחדין לאוכלין ולמשקין. דבכה"ג מטילין אותו לחומרא לכאן ולכאן [כפ"ח מ"ב] לפיכך לענין שיהא האלפס עצמו מק"ט. עדיין חשוב כלי. ולענין שיציל ע"י תוך תוכו לא חשבינן לי' ככלי:

השרץ בעליונה כולן טמאות דלגבי עצמו אמרינן לחומרא דשיעור נקיבתו בכזית. ולהכי היא מק"ט מהשרץ שבתוכה. ולגבי האלפסין החיצונים. נמי אמרינן לחומרא. ולהכי אף דבכל דוכתא מציל תוך תוכו. בין מלהכניס או מלהוציא טומאה. עכ"פ הכא מדנקוב הפנימי שהשרץ בתוכה בכונס משקה. כמאן דליתא פנימי דמי. דלא חשבינן לה כלי. והו"ל כמונח שרץ באויר כל א' מהחיצונים:

היא טמאה וכולן טהורות היא טמאה דלחומרא אמרינן דהוי כלי ומק"ט. מדאינה נקובה כמוציא זית. אבל עליונות ממ"נ טהורות. דאי לאו ככלי דמי. הרי אמק"ט. ואי ככלי דמי הרי אין כלי מק"ט מאויר כ"ח. ומה"ט אפי' יש משקין בעליונות. והן ודאי נטמאו. דלא דיינינן לעליונות ככלי. מדהן נקובות. ואין מצילין בתוך תוכו. אפ"ה המשקין שנטמאו אינן חוזרין לטמא הקערות שנגעו בהן המשקין. דממ"נ אי ככלי שלם דיינינן לי' הרי הצילו על משקין שבתוכן בתוך תוכן. ואי לאו ככלי דמי. א"כ איך יקבלו טומאה מהמשקין [רב"א. ולפ"ז לכאורה היה נ"ל חידוש דין דאם המשקין באמצעי. והן נוגעין בגב הפנימית י"ל שהאמצעית שהמשקין בתוכה טהורה כולה מכח ממ"נ הנ"ל. והפנימית שנגעו המשקין רק בגבה טמאה עכ"פ מגבה [כרפכ"ה] דהרי בפנימית זו אין כאן ממ"נ. ואי"ל דאמרי' ממ"נ בהנקב. דאם נקב כזה מבטל שם כלי. א"כ פנימית אמק"ט מהמשקין. ואם נקב כזה אין מבטל שם כלי. א"כ גם המשקין טהורין. דהרי הצילום הפנימיים בתוך תוכו. ליתא. דא"כ בשרץ בעליונה. וכולן נקובות. אמאי כולן טמאות נימא ממ"נ הנ"ל]:

השרץ בעליונה בשלימות מיירי השתא:

היא והתחתונה טמאה דמשום שהתחתונה עודפת. הו"ל כאילו מונח השרץ גם באויר התחתונה. אבל האמצעיות טהורות. דאף דדיינינן כאילו השרץ בהחיצונה. עכ"פ הו"ל אמצעית כקדירה שמונחת בתנור שהשרץ בתוך התנור שהקדירה טהורה דאין כלי נטמא מאויר כ"ח [כפ"ח מ"ד] ולא דמי לטבלא שיש בה לזביז עודף. דבנטמא קערה א' שבה נטמאו כולן [כלעיל פ"ב מ"ז] התם כולן גוף א' הן באמת. רק שכשאין לזבז עודף הו"ל אותה שהשרץ בתוכה כגב להקערות האחרות [וכמ"ש שם בס"ד סי' ע"ו] אבל הכא כל האלפסין גופין חלוקין הם. דמי שפיר לקדירה שבתנור הנ"ל. דלא נטמא מאויר כ"ח. אפי' כשהשרץ עדיין בהחיצון. מיהו הרי בכה"ג אמרינן התם דאוכלין ומשקין שבפנימי טמאין. דמשום שפה קדירה למטה מפה התנור. אין האוכלין ומשקין נצולין מכח תוך תוכו. א"כ ה"נ הכא במונח שרץ בעליונה ותחתונה עודפת. או במונח שרץ באמת בהתחתונה העודפת. גם האוכלין ומשקין שבפנימית טמאין. דמדהתחתונה עודפת. אינן נצולין מכח תוך תוכו. וחוזרין משקין ומטמאין להקערה שהן בה וכדמסיק:

טמאה אפי' אם המשקה באמצעית אינן נצולין בתוך תוכו. דהרי מדהתחתונה עודפת. הו"ל כאילו השרץ והמשקין מונחין בתוך חלול החיצונה. וחוזרין המשקין ומטמאין להקערה שהן בה. וכ"ש בהיה השרץ באמת מונח בתחתונה העודפת. דודאי מונח אז השרץ והמשקין שבפנימית כולן בתוך חלול א' ונטמאו כולן. והא דנקט הך משנה בפרק זה. והרי לכאורה אין כאן מקומה דהרי כל הפרק בצמ"פ מיירי ה"ט מדבעי למנקט ג' מיני הצלה שבכ"ח גבי הדדי. דהיינו בתחלה נקט דיני צמ"פ ובתר הכי [במ"ז] נקט דיני אהל שמציל בכיסוי לבד. אפי' אין הכסוי מחובר בצמ"פ. ובסוף הכל נקט הצלת תוך תוכו:

ונ"ל דמה"ט נמי הדר ונקט. בעליונה ותחתונה עודפת. והרי ודאי בהכי איירינן לעיל מינה. אלא בעי למנקט עיקר הרבותא. דלא מיבעי כשהשרץ המטמא בתחתונה. ותחתונה עודפת. כל פנימית שמשקין בתוכה טמא. משום שהשרץ שהוא עיקר הטומאה מונח תוך חלול החיצון ממש. והרי החיצון כולל בתוכו גם המשקין שבתוך הפנימית. אלא אפי' כשרק המשקין הם תוך חלול החיצונית. ועיקר הטומאה מונח תוך חלול לבדיי בפנימית. אפ"ה כיון שהחיצונה עודפת. נחשב כאילו השרץ והמשקין מונחים תוך חלול החיצונה. ולרב"א להכי הדר ונקט כן בסיפא. דלא תימא דהך סיפא דכל שיש בו משקה וכו'. אכולהו בבי דלעיל במתניתין קאי. ואף אבבא דשרץ בתחתונה דאמרינן ברישא דהיא טמאה וכולן טהורות. סד"א דגם בהא ביש משקין בא' מהן. נטמאה. קמ"ל דדוקא בעליונה ותחתונה. דמיירי בכולן שלימות. אמרינן דביש משקה טופח בא' מהן טימאו המשקין להכלי. אבל בבא דשרץ בתחתונה. דמיירי בנקובות. איכא ממ"נ. וכלעיל:

העליונה. היא הפנימית והחיצונה היא התחתונה כך נראה לעניות דעתי שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. ומיהו אם היו אוכלין ומשקים בפנימית וכו' כתב החכם הר"ס ז"ל הרמב"ם ז"ל פירשה לענין אוכלין ומשקין ע"כ:

עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל. וה"ה דה"מ וכו'. עד ויש משקה טופח באמצעיות. אמר המלקט נראה שהם דברי ר"ע ז"ל עצמו. וז"ל הרא"ש ז"ל ובעליונה ותחתונה עודפת דאיירינן בהו ואמרינן דאמצעית טהורות כל שיש משקה טופח טמא דנטמאו המשקים מאויר החיצונה וטמאו את הכלי דגזרו וכו' ע"כ. ואפשר דכוונת ר"ע ז"ל שהוקשה לו דה"ל לתנא למיתני הכי השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה ואם יש משקה טופח באמצעיות כולן טמאות ואמאי פלגינהו לתרי באבי. וקשה לי קצת כיון דרישא איירי באלפסין שלימות וסיפא נמי באלפסי' שלימות אמאי פסיק תנח למילתיה בבבא דהיו נקובות והדר תנא השרץ בעליונה והתחתונה עודפת דמיירי בשלימות ויש לומר דאי הוה תני הכי בבא דהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת קודם בבא דהיו נקובים בכונס משקה ה"א דהיו נקובות בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות קאי אמאי דסליק מיניה אתחתונה עודפת ולא אשפתותיהן שוות וה"א דמשום הכי כולן טמאות משום שהן באויר התחתונה ולא משום דרואין כדפי' ר"ע ז"ל כנלע"ד. וי"ס דגרסי בסיפא דמתני' העליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה וכו' העליונה בה"א וכן הגיה הרי"א ז"ל וכתב כן מצאתי ע"כ: