משנה כלים פרק י׳ משנה ב׳

ענין מקיפין. שיסתום פי הכלי באלו הנזכרים או ידביק הכסוי על הכלי באלו הדברים: וסיד ידוע: וגפסים הוא סגיף: וזפת ושעוה ידועים. וצואה הוא מיני הלכלוכין כולם: וחמר. הטיט המדביק: וחרסית. כתישת החרס כאשר יולש יקרא חרסים. ובכל דבר המתמרח כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק בו מהכלים כמו מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים. ובעץ הוא הבדיל ואמרו שהוא פתיל ואינו צמיד. פתיל שהוא סתום וחזק הכסוי על הכלי ויחברהו אבל לא ידבק בקרקעית הכלי: אחר כן אמר שדביילה שמינה ובצק שנילוש במי פירות אין מקיפין בו ואע"פ שהוא לא יקבל טומאה להיותו בלתי מוכשר שהוא יכינהו לטומאה ואם הוכשר באחד מן הז' משקים יטמא זה הצמיד פתיל ויטמא כל מה שבכלי לפי שדבר טמא אינו חוצץ כמו שקדם ולזה נזהיר להתדבק באוכלים ואע"פ שהן לא יטמאו אבל אולי יבא לידי הכשר ויטמא האוכל. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז ולזה יהיה הדין מקיפין בדבילה שמינה ובצק שאינו מוכשר והדומה להן מן האוכלים:

ובגפסים. פי' הר"ב מין סיד כו'. (א) ובלע"ז ייס"ו. כ"כ בספ"ה דפרה:

ובצואה. הוא מיני הלכלוכין כולם. הרמב"ם:

ובחרסית. פי' הר"ב כתישת חרסית כו'. כבר כתבתי בזה בספ"ו דחולין:

ובכל דבר המתמרח. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק [בו] מהכלים. כמו מיני החמר. ומיני השרף. והלעיסות כאשר יולשו במים. הרמב"ם:

אין מקיפין לא בדבלה שמנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו כו'. גזירה שמא יוכשרו כו'. [*והיינו דתנן שלא יביאנו לידי פסול. וכ"כ הר"ש בהדיא. וקשיא לי לישנא דשלא יביאנו. דמשמע מיניה דאיסורא קעביד אם יביאנו כו'. והל"ל שמא יבא כו'. אבל] לשון הרמב"ם. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז. ולזה יהיה הדין מקיפין בדבלה שמינה שאינו מוכשר. והדומה להן מן האוכלים ע"כ ועיין מ"ש שם [ד"ה לא בוצרין]. ובסוף פ"ה דשביעית [ד"ה אבל]:

במה מקיפים במה מדביקין וממרחין הכסוי בהכלי כדי שיציל על שבתוכו בצמ"פ באהל המת:

בסיד ובגפסיס הוא ג"כ מין סיד [גיפס] בל"א:

בזפת עי' לעיל [פ"ג סי' ס"ה]:

ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית חרס כתוש שחזר וגבלו במים:

אין מקיפים לא בבעץ בדיל [צין] בל"א:

מפני שהוא פתיל כסוי:

ואינו צמיד ר"ל אינו מתחבר יפה בהכלי:

אין מקיפין לא בדבילה שמינה מיירי אפי' לא הוכשרו עדיין לק"ט:

ולא בבצק שנילוש במי פירות ר"ל אף דבנילש במי פירות אמק"ט. מדאינן מכשירין. עכ"פ שמא יוכשר שם בא' מז' משקין ויקבל טומאה מיד באהל המת. מיהו אי"ל דכל חששתינו הוא שמא יוכשר בלי ידיעתו ונמצא שיתטמא מה שתוך הכלי ולאו אדעתי'. והרי דבר טמא אינו חוצץ [כב"ב י"ט ב']. ליתא דבשום דוכתא לא חיישינן שמא הוכשר ונטמא. אם לא דמסתבר שהוכשר [כמכשירין פ"ו מ"ג]. אלא הך תנא ס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. ולפיכך הכא שעומד הכלי במקום הטומאה חיישינן שמא באמת יוכשר ויתטמא מיד. וכדחיישינן כה"ג גבי תרומה [סוכה ל"ה ב']. וכן משמע לישנא דמתניתין דקאמר שמא יפסול ולא קאמר שמא יטמא. דמשמע דרק לפסול דבר שצריך טהרה חיישינן. ואנן קיי"ל דרק חולין הטבולין לתרומה אסור לגרום טומאה. אבל חולין ממש אף לידים שרי [עי' רכ"מ סוף הל' אוכלין]:

ואם הקיף הציל אם לא הוכשר:

בחמר כך מצאתיו מנוקד:

שהוא פתיל ואינו צמיד. שאינו מתמרח ויפרד מן הכלי וכתב ה"ר שמשון ז"ל ואם עשאו לחזוק ה"ז מציל ע"כ:

אין מקיפין לא בדבילה שמינה וכו'. ועצה טובה קמ"ל דאם בתוך הכלי קדש או תרומה אסור לגרום לו טומאה. הרא"ש ז"ל:

שלא יביאנו לידי פיסול. פי' שמא יפלו עליהן משקים ויוכשרו ואין דבר טמא מציל ונלע"ד דמתני' דלא כר"ש דלא חייש לטעם שמא יביאנו לבית הפסול כמו שכתבתי בפ' התערובת סי' ג'. והרמב"ם ז"ל פי' דבחולין מיירי וז"ל אין מקיפים וכו' וכל זה הוא למשנה ראשונה כו'. וז"ל בחבורו ומקיפים בדבלה שמנה שלא הוכשרה ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא יטמא שדבר טמא אינו חוצץ ע"כ נראה שרוצה לומר במה שאמר כדי שלא יטמא שהוא מפ' מתני' דקתני שלא יביאנו לידי פסול שר"ל שלכך לש הבצק במי פירות כדי שלא יקבל טומאה וכיון שכן הוא מותר להקיף בו מאחר שאינו מקבל טומאה שאם היה דבר המקבל טומאה אינו יכול להקיף בו דהא קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ: