משנה דמאי פרק ז׳ משנה ב׳

אחר שהקדים התנאי מערב שבת על דרך כלל כמו שנתבאר בהלכה ראשונה ישנהו כשימזגו לו את הכוס כמו שזכר בכאן כי לא אמר זה אלא מערב שבת על דרך כלל כדי שלא יוציא מעשרות לכתחלה בשבת ועל כן יקדים הדבור מערב שבת כמו שזכר בהלכה ראשונה: וענין בפיו. ר"ל בפי הכוס וזאת ההלכה גם כן מבוארת כשתסתכל בתחלת הפרק החמישי מן המסכתא הזאת:

מזגו לו את הכוס אומר וכו'. פירש הר"ב ואין די לו במה שהתנה וכו'. ותנא נקט שתיה וה"ה למה שיאכל שצריך שיחזור וירחוש בשפתיו בשבת בשעה שמפריש זו אחר זו וכדאיתא בירושלמי וצריך (להחליט) [צ"ל להלחיש וכן הגיה המפרש בירושלמי וכ"ה בר"ש והוא לשון לחש] בשפתיו. וקצת קשה דמתני' היא אומר וכו' ומאי קמ"ל. ושמא דאי ממתני' הוה אמינא דבחול שנויה אבל בשבת לא יאמר וכו' משום דהוי כמתקן בשבת קמ"ל דאף בשבת צריך שירחוש. והרמב"ם אע"פ שבפירושו פירש למשנתינו לענין שבת. בחיבורו פרק ט מהלכות מעשר העתיקה לענין חול שכן אחר שהעתיק נתן לו עם הארץ כוס לשתותו וכו'. כתב וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה:

שאני עתיד לשייר. כתב הר"ב דמוקי בירושלמי באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה נמצא שלא שתה טבל. ומסיים הר"ש וקשה על זה הא על כרחין מעכשיו קדשה דאל"כ נמצא שותה טבלים כדקאמר מעיקרא ע"כ. דהכא בדמאי. ובדרבנן קי"ל דיש ברירה כדלקמן והוברר למפרע דמעכשיו קדשה. [*ועיין מ"ש בשם הכ"מ בסוף פ"ב דמעשר שני וכן בפ"ה סוף משנה א' בשם הר"ש]:

ומעשר שני בפיו. בכוס לא שייך כולי האי בצפונו או בדרומו והוי יותר קביעות מקום בפיו:

מזגו לו את הכוס בשבת. וה"ה לכשיאכל יאמר ג"כ מה שאני וכו' רק נקט כוס הקידוש שקדם לאכילה ואע"ג דכבר אמר כן אתמול. היינו רק כדי שעי"ז יהיה מותר להפריש בשבת. אבל אעפ"כ מפני שאתמול עדיין לא היה היין והמאכל מבורר לפניו. להכי היום אחר שנתבררו שניהן לפניו צריך לחזור ולומר.

אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר מעכשיו ולכשאשתה דבלא מעכשיו הו"ל טבל למפרע. ובלא אמר לכשאשתה הרי הו"ל מדומע. וכיון דדמאי מדרבנן אמרינן יש ברירה. וק"ל הרי מפסיד כהן מדעושה תמ"ע שיורי כוסית. דאסור [כא"ח ק"ע]. ואי"ל הרי אמרי' בירושלמי. דמה שמשייר מאבד בידים. כדי שלא לבייש הע"ה. עכ"פ לפע"ד הרי צריך לשלם לכהן מה שהפסידו. ואי יפריש משיורי כוס הפסידו דמי תרומה הראוי לאכילה. ודוחק לומר דמיירי שהיה התמ"ע פחות מס"ד שבלוג. דמותר לאבדו [כפי"א מ"ח דתרומות]. ונ"ל דה"ט מדבל"ז אינו ראוי לאכילה. דתרומת ע"ה טמאה היא. ואף דכל מפריש לאיבוד לא הוי תרומה [כב"ק קט"ו] הכא בחולין טמאים שאני. וב"ה שהאיר עיני הכהים במשנה חמורה זאת:

זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר שני בפיו בפי הכוס. דבכוס עגול וקטן אינו נוח לכוון רוחות צפון ודרום:

כ"כ הירושלמי. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [אות עא]. וז"ל הקשה עוד בירושלמי. ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת כו'. ומזה ק"ל אמ"ש (מג"א ש"ח סק"ז) כו' וצ"ע עכלה"ט. ותמהני על רבינו. דדברי המג"א לאו דיליה היא. דכך הוכיחו תוס' (ביצה ד"ג ב ד"ה אבל) ור"ן שם. אמנם רבינו הגדול אשר עינו כעין הבדולח. איך אפשר דלשתמיט ליה דברי הרא"ש כאן. שפירש במסקנת הירושלמי דקאמר דעם יציאתו מהכוס יהיה קדוש וז"ל הרא"ש ואז יהיה תרומה. ומאז והלאה אינו מטלטל הכוס. אלא מניחו על השולחן. עכ"ל. מלשון זה מוכח דס"ד דמקשן היה. שיטלטל הכוס גם אחר סילוק שתייתו. מדא"א ליזהר מטלטול הכוס על השולחן. גם בלי צורך שתייה. וע"ז משני שמתנה שלא יהיה תרומה עד שיסתלק מלטלטל עוד הכוס. או נ"ל דס"ד דמקשן היה תיכף אחר גמר שתייה קודם שיניחו על השולחן עושהו תרומה מעיקרא. ואהא מקשי שפיר והרי מטלטל תרומה טמאה ולא דמי להך דרמג"א. דהתם המוקצה כבר הוא בידו. משא"כ הכא. מדעושהו תרומה בעודו בידו. הו"ל כלוקח המוקצה בידו. [וגדולה מזו מצאנו דאפי' כשהמוקצה כבר בידו כ' רמג"א רס"ו סקי"ט בשופר בביה"ש. שצריך שלא יביא א"ע לידי כך] ואהא משני דעם סלוקו מהכוס. ור"ל כשסילק ידו ממנו מקדישה לתרומה. ומאז והלאה אינו מטלטלו עוד. ואילה"ק לירושלמי. איך יסתלק מהכוס לגמרי. הרי צריך לשפכו שלא יכשל בו הע"ה. כדמצריך ירושלמי לעיל לפרר הלחם מה"ט. י"ל דהכא מדהוה שיורי כוסות. גם הע"ה אינו שותהו. ושיתנו לבהמה מלתא דל"ש. ואילה"ק הרי גם בל"ז ירושלמי זה הוא דלא כבבלי ביצה (דף כא ע"ב) דמסיק התם דשיורי כוסות דידן מותר לטלטל מדחזי לתרנגולים. ודעובדי כוכבים דאסורי הנאה נינהו. נמי שרי לטלטל אם כבר נעשו. דהו"ל כגרף של רעי. א"כ הך שיורי כוס דתרומות יין טמא. מדקיי"ל ביין תרומה שנטמא. כב"ש (ב"ק קט"ז א) דתשפך הכל. משום דבכל דוכתא חיישי' לתקלה (כרכ"מ פי"ב מתרומות הי"ב). א"כ הו"ל אסורי הנאה דהוה כגרף של רעי ושרי לטלטולי [ולא דמי לתרומה טמאה פכ"א דשבת דאסור לטלטל. דהתם ביבש מיירי. דחזי להסקה]. נ"ל דדוקא יינם מאיס. משא"כ שאר איסורי הנאה. אף דהוה נמי שיורי כוסות. לא מאיס (ועי' א"ח תמ"ו). ואגב אפרש עוד הירושלמי שהניחו הרא"ש כולו מוקשה. דהירושלמי הקשה עוד מלוקח יין מכותים. דחייש ר"י ור"ש לבקיעת הנוד. ולמה לא ניחש ה"נ לבקיעת הכוס ומשני הכל מודים בכוס שהוא על אתר. ותמה הרא"ש. מה מקשה בשלמא ביין כותים. שמא יבקע קודם שיפריש למחר. משא"כ הכא אם יבקע קודם שתייתו אין חשש כלל. ואם אח"כ הרי כבר הפריש. ונ"ל ע"פ מ"ד (פסחים דפ"ו ב) השותה כוסו בב"א הרי זה גרגרן. א"כ מקשה שפיר שמא יבקע בין שתייה לשתייה. גם בל"ז איכא למיחש שמא יבקע אחר גמר שתייה. קודם שיעשה תרומה כשיסתלק ממנו כלעיל. ומשני מדהוא על אתר. ר"ל על אותו מקום. ורק זמן מועט שוהה ביניהם ליכא למיחש: וכשהצעתי דברי לפני רבינו הנ"ל. השיב על תרוצי קמא על קושיתו ברמג"א. וז"ל פי' ידידי הרב נ"י בהרא"ש לא מחוור לי. דהא הרא"ש כ' מקמי הכי וז"ל אין תרומה קדושה עד שישתה ואיך נעקל דבריו. דר"ל עד שיסתלק מלטלטל הכוס [תמהני ארבינו וכי כך אמרתי דמ"ש הרא"ש עד שישתה ר"ל עד שיסתלק מהכוס. אני לא אמרתי רק מדלרא"ש עיקר מה דחדת לן התרצן. הוא שלא יטלטל הכוס אחר שעשהו תרומה. ש"מ דהמקשן היה סבור. דאף שצריך להקדיש התרומה אחר גמר שתייתו כמ"ש הירושלמי מקמי הכי. עכ"פ עוד יטלטל הכוס ע"ג השולחן גם אח"כ. ע"ז קא' הרא"ש אין תרומה קדושה עד גמר שתייתו ומאז והלאה אינו מטלטלו]. ותו אין מכוון פירוש ידידי עם לשון הירושלמי. עם יציאתו מהכוס. דסילוק מהכוס לא מקרי יציאתו. אלא יציאת היין מהכוס לפיו או לשפיכה [ולפע"ד הננס מצינו הרבה דוגמתו בל' חכמים. יצא ולא יצא ויוצא ידי חובתו. כולן לשון סילוק ה"נ ר"ל משיסתלק השותה מהכוס]. ותו לפירושו א"כ מה מקשה הרא"ש בתר הכי. דלא שייך הכא חשש בקוע כלל. ולפירושו דמר הא יש חשש בקוע בין שתייתו לזמן סלוקו מטלטול הכוס [תמהני ארבינו. וכי זו בלבד ק' ארא"ש. הרי ה"ה דהוה מצי למימר דיתבקע באמצע שתיי' או כתרוצי הנ"ל. אלא דתמיהת הרא"ש הוא. דלא ס"ד דמקשן למיחש לבקיעה בזמן קצר מאד כזה. גם אפשר דקו' הרא"ש הוא רק על דברי הר"ש שכ' בתירוץ הירושל' וז"ל דמע"ש עד שבת הו"ל כעל אתר]. אלא וודאי ברור דכוונת הרא"ש דאין תרומה קדושה עד ששתה ואח"כ אינו מטלטל הכוס למקום אחר אלא מניחו מיד לפניו על השולחן. דזה לא מקרי טלטול אלא כזורקו מידו. וא"כ גם לפ"ז ק' אמג"א דהא מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה. מדהמוקצה בידו [ובעניי לא הבנתי ד"ק. דהרי זה פשוט דלא חידש לן התרצן שלא תהיה קדושה רק אחר גמר שתייתו. דזה כבר הוכיח הירושלמי מקמי הכי. דאי הקדישה קודם גמר שתייתו הו"ל מדומע. רק גם לפי דברי רבינו. עיקר מה דחידש לן התרצן הוא שלא טילטלו שום טלטול אחר כ"א להניחו על השולחן. ואם זה כוונת רבינו. ק' דמלבד שזה לא הזכירו לא הירושלמי ולא הרא"ש (דהרא"ש לא כ' משם ולהלאה רק מאז ולהלאה. דאזמן קאי ורק בזמן פליג אמקשן) ואין זה במשמעות דבריהם כלל. ק' נמי כל הדקדוקי' דבתר דידי קאתי מרנא ורבנא. גם מדידי' אדידי' ק'. דא"פ לאיזה ענין וטעם כ' הרא"ש ואין התרומה קדושה עד שישתה. וק' נמי קו' האחרת שהקשה רבינו מקו' הרא"ש. דשמא יבקע בעת שמושיבו על השולחן]. וכן פי' מהר"א מפרקאן בירושל'. דכל זמן שהיין בכוס הכל חולין [שעו עיני מני דעת קדשו. מה למהר"א מפרקאן לדברי הרא"ש. הרי הם רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח ממערב. דע"כ וע"כ פליגי בפי' הירושל'. דהרא"ש קא' ומאז והלאה אינו מטלטל הכוס. ולמהר"א מפרקאן אינו קדוש עד שישפוך היין מהכוס. ואחר שהוריק היין למה לא יטלטל הכוס. הרי בלא היה עליו המוקצה בביה"ש וניטל מעליו בשבת מותר לטלטל הכלי (כמג"א ש"ח סק"נ). ואף אי נימא דס"ל למהר"א בהניח כלי תחת הנר ונפל לתוכו. וחזר עובד כוכבים ונטל לנר. אסור לטלטל הכלי. כמו שנסתפק מג"א (ש"ט סק"ט). עכ"פ הרי הכוס אינו שלו. והוא הביא לשם מוקצה שלא מדעת ב"ב. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (כמג"א שם). אמנם גם לדברי מהר"א מפרקאן מיושב שפיר קו' רבינו אמג"א. דס"ד דמקשן דא"א להזהר מבלי לטלטל הכוס על השולחן גם אחר שתייתו. ע"ז משני דלא יקדש עד שיצא היין מהכוס שישפכו). ובאמת לא זכיתי להבין כוונת הרא"ש. דלדידיה הו"ל לירושלמי לשנות בקיצור דאינו מטלטלו רק מניחו על השולחן. וה' יאיר עיני (ולדברי העני מדעת דברי הירושלמי הם ממש דברי הרא"ש. כולם מתאימות ושכולה אין בהם). ותו ק"ל לירושלמי אף לפי דברי מעכ"ת. דהחשש שיטלטלו אשולחן אנה ואנה. הא מדלא היה שם ביה"ש לא נעשה בסיס (נקט רבינו דלא נעשה בסיס. דאל"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כא"ח ש"י ס"ז) וא"כ למה לא יטלטל הכוס אשולחן לצורך מקומו. דבחנם למה לו לטלטלו וצ"ע עכ"ל. אמר הצל. תמהני הרי להדיא אמרי' (שבת דף מ"ג ע"א) באפרוחים שעלו לסל דבעודן עליו אסור לטלטלו. אף שלא היו עליו ביה"ש. וכ"כ תוס' (שם דמ"ד ע"ב ד"ה יש) דאפי' בהניח עובד כוכבים מוקצה בכלי לדעת ישראל נעשה בסיס. ואי"ל דהכא שכבר היה ההיתר תוך הכוס. וכשקרא שם נתהוה בתוכו המוקצה ממילא לא הו"ל כהונח ממש לדעת. ליתא דהרי הת"י הוכיחו ממורביות (סוכה דמ"ג) דלא שמטום החברים אע"ג שהבייתוסים הניחו האבנים שלא לדעת החברים. ש"מ אפי' הונח שלא לדעת אסור. ואפשר לחלק. דהכא לא הונח המוקצה שם כלל. רק ממילא נתהוה. עדיף מהך דבייתוסים. אמנם לא ידענא מה צורך לרבינו לדחוקי. הרי בל"ז לא נעשה הכוס בסיס. מדהכלי אינו שלו וכנ"ל ותו ממ"ש תו' (ביצה דף ב' ע"א ד"ה וב"ה) דאפי' במניח העצמות אטבלא. מדאין דעתו להניחם שם כל היום לא הוה בסיס (וכמג"א ש"ט סק"ז) ותו מדדעתו להשליכו לא נעשה בסיס (כמג"א רס"ו סק"ב) ה"נ הרי ע"כ יצטרך לשפוך היין שלא יכשל הע"ה וכנ"ל. והרי בלא נעשה בסיס מותר לטלטלו בצריך למקומו (כא"ח ססי' ש"ט). אמנם נ"ל כיון דאפשר לעשותו תרומה אח"כ. הו"ל כטלטול שלא לצורך:

בפי' ר"ע ז"ל. מזגו לו את הכוס ביום השבת. כ' הח' הר"י אשכנזי ז"ל בירושלמי לא פי' כן אלא פי' לענין מזיגת הכוס יאמר מע"ש מה שאני וכו' ע"כ:

אומר כו'. עד ומחולל על המעות ועד בכלל כל אלו הם דברי המתנה הרוצה לשתות הכוס שמזגו לו ואחר שאומר כל הדברים הללו שותה ומניח כדי תמ"ע בשולי הכוס. וכתב הח' הרר"י אשכנזי ז"ל נ"ל שמותר לאבדו כי בודאי תרומה טמאה ואם לא תאמר כן קשה מה יעשה ממנו:

בפי' ר"ע ז"ל. בירושלמי פריך כו' עד וגם לא היה מדומע. אמר המלקט כתב הרא"ש ז"ל ותו פריך בירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת כי מה שנשאר בכוס הויא תרומה טמאה כי כל מה שהוא ביד ע"ה בחזקת טמא הוא. א"ר אלעזר משייר כ"ש חולין כדתנינן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. ולא דמיא תמן טמאה לצורך טהורה ברם הכא חולין לצורך טמאה א"ר יוסי ב"ר בון עם יציאתו מן הכוס הוא קדוש כלומר אין התרומה קדושה עד שישתה ומאז והלאה אינו מטלטל את הכוס אלא מניחו על השלחן. תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים וכו' ותניא ר' יוסי ור"ש אוסרין שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע הדא מתני' לא ר"י ור"ש היא. א"ר יעקב בר אידי הכל מודים בכוס שהוא על אתר כלומר וליכא למיחש להא לבקיעת נוד. אינו מובן לי ירוש' זה דמה בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר ונמצא מה ששתה למפרע טבל הוא כיון שלא בא לבסוף לידי הפרשה אבל הכא אם נבקע הנוד קודם שתייה מאי חשש איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן עכ"ל ז"ל. ושמא דהירושלמי היא גופה משני כנלע"ד. ולשון הר"ש ז"ל בנוד שמשהין בו היין יש לחוש שמא יבקע אבל כוס דרך לשתות לאלתר ומע״ש למחר חשיב כמו לאלתר ע״כ:

ומע"ש בפיו. בפי הכוס. ואע״ג דכוס לשון נקבה במקרא כדכתיב כוסי רויה. אך שמריה ימצו ישתו. לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

כוס מזוג. כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. כוס של ברכה מצטרף לטובה. הרש"ש ז"ל ונלע"ד דלאו דוקא בפיו דה״ה אם אמר בצפונו או בדרומו אלא איידי דנקט שולי הכוס נקט פיו: