משנה דמאי פרק ד׳ משנה ב׳

המדיר את חבירו. ר"ל הנשבע על חבירו:

בשבת ראשונה. השבת הראשונה שיקראו לאכול עמו והתירו זה מפני דרכי שלום: ומה שאמר אע"פ שנדר הימנו הנייה ר"ל אף על פי שזכר לו בכלל שבועתו שלא יהנה ממנו אם לא יאכל אצלו שצריך לו לעשות כן לחזק החברה ולהרחיק האיבה שתפול ביניהם אם לא יאכל עמו אעפ"כ אינו רשאי לאכול עמו עד שיעשר הוא בעצמו או יעשרו לפניו:

המדיר. פי' הר"ב דא"ל קונם מה שאתה נהנה לי. ור"ל משלי. [*ועיין לקמן בדבור המתחיל ובשבת שניה וכו']:

חבירו. בפרק ב כתב הר"ש בפי' הירושלמי חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמידי חכמים אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ע"כ. והכא נמי אע"ג דהואיל ואינו מאמינו וכו' א"כ הרי הוא אינו עם הארץ כי הם מאמינים זה לזה אפילו הכי קרי ליה חבירו לענין דגייס ביה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק ג דסוכה משנה י"א:

בשבת הראשונה. פי' הר"ב של סעודת נשואין וכ"כ הר"ש. ועיין בפירושם פירוש אחר בריש פ"ז:

[*ואע"פ שאינו מאמינו. ק"ל שהוא כפל ולגירסת ירושלמי מיושב קצת]:

ובשבת שניה אע"פ שנדר ממנו הנייה. כלומר אע"פ שההדרה שאמרנו היתה באיסור הנייה ממנו כמ"ש הר"ב דאמר ליה קונם וכו'. וכ"כ שם הר"ש. אבל להרמב"ם אתיא כפשטה. דרישא המדיר וכו' פירש ר"ל הנשבע על חבירו. וכ"כ בחיבורו פרק י"ב מהלכות מעשר ואם כן שפיר תנא בסיפא אע"פ שנדר הנייה דהא אכתי לא איירינן בהדרת הנייה וצריכין לומר לפירוש הרמב"ם שמפרש שהשביעו דהיינו שענה אמן כדתנן בסוף פרק ג דמסכת שבועות מפי אחרים ואמר אמן:

לא יאכל עד שיעשר. ואף על פי שאמר ליה מעושרין הן. דלא דמי ללוקח פירות דלעיל דכשכבר לקח והרי הן שלו התירו לו שיסמוך בשבת על פיו אבל הכא לא התירו לו שיאכל עם העם הארץ על פיו אלא בשבת הראשונה מפני דרכי שלום. אבל אין לחלק דלעיל בלקח פירות מעם הארץ ואין לו מה יאכל. שהרי פסק הרמב"ם מהירושלמי דאפילו היה לו פירות מתוקנים מאותו המין:

המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי:

אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה:

ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר:

ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר:

לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד:

שבת ראשונה. של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה. ובירושלמי בעי קראו בשבת ראשונה ונטרד ולא בא השנייה מהו שתעשה ראשונה. אמר ר"ח כאן שנינו שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם. פי' שאין לה שם טוב כלומ' שאינה של ת"ח עם בת ת"ח. ופי' הח' ה"ר אלעזר אזכרי נ"ע דכאן שנינו דקאמר רב חסדא מדקדק ליה מדלא קתני במתני' מי שאינו נאמן על המעשרות והדיר לחבירו וכו' אלא קתני המדיר את חבירו שיאכל אצלו משמע כיון דע"ה הוא אפי' פירותיו מתוקנין אין ראוי לאכול אא"כ הדירו משום איבה ומלתא אגב אורחא שנה כאן ברמז רבינו הקדוש שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם ע"כ. משמע לפ"ז שהבעיא נשארה בתיקו. אבל הרש"ש ז"ל פי' בסעודה שאין לה שם כגון אצל ע"ה דאמרינן בעלמא סופך שיאכילוך טבלים אלא היכא שיש בה שם כגון שבת ראשונה דשייך בה איבה אבל שבת שנייה לא ואף על גב דנדר הנייה הימנו ע"כ. ונלע"ד דהא דקתני הכא ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ולא קתני שואלו ואוכל על פיו דהא כיון שמדירו שיאכל אצלו מסתמא שהוא יאמר לו מאליו מעושרין הן ולמה אינך חפץ לבא וכדומה לזה: