משנה חולין פרק ט׳ משנה ד׳

עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא כו': ציב הוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ושערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר: וקיסם הוא עץ דק כמין פלך כוש או כרכר: ופירוש תחובין מנוקבים רוצה לומר שמנקבין באותו העץ סדק ומכניסו בהן והלכה כר"ע וחכמים:

שתחבן בקיסם והסיטן. וה"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת"ה אפילו במשא לא ליטמו דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא [*כדתנן לקמן] לר"ע [כלומר דלר' ישמעאל אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע [כרבנן דרפ"ג דאהלות ורפ"ג דעדיות] אלא משום דפליג ר"ע ארבי ישמעאל בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים. קאמר דבקיסם כה"ג מודי ליה תוספות. ושיטת הרמב"ם בהיפך דדוקא תחובים ודוקא בהיסט אבל בנגיעה לא מצטרף. ויהיב טעמא שאין חבורי אדם חבור. דהכי תנן לענין שני חצאי זיתים דמת. במ"ד פרק ג' דאהלות. וכתב הכ"מ בפ"א מהלכות אבות הטומאה דהא [דתנן] לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. לא אמרו אלא בדבוקין בעור דוקא ע"כ. כלומר וכל דכוותה שהוא חבור טבעי. כל' הרמב"ם בפירושו בפ"ג דאהלות. דאלת"ה תקשה מתניתין דלקמן:

עור שיש עליו כזית בשר כזית נבילה במקום אחד. [ונ"ל דהכא מיירי כשהכזית מכונס במקום אחד ואינו מרודד. דאל"כ היינו אלל דמשנה א' דאמ"ט כלל. אי נמי דהכא לא מיירי שנפלט הכזית מהסכין כשהפשיט. רק שנשך כלב הכזית בשר מהבהמה. וכשהפשיטה אח"כ נשאר הכזית מדולדל בהעור. ודו"ק]:

הנוגע בציב היוצא ממנו ר"ל אדם או כלי הנוגע בציב. וציב היינו כמין חוט ותלתול בשר היוצא מאותו בשר שמדובק בהעור. והציב אינו כזית בפ"ע. אבל מעורה להכזית:

ובשערה שכנגדו ר"ל או שנגע בשער שבהעור בחוץ כנגד אותו בשר:

טמא דציב וודאי כבשר. וגם שער עכ"פ הו"ל שומר לבשר. דעור חלחולי מחלחלה [כחולין קי"ט ב']:

היו עליו על העור:

כשני חצאי זיתים מטמא במשא דהרי נשא כזית:

ולא במגע דב' נגיעות אין מצטרפות:

בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם שפענכען:

והסיטן נענען. דהיינו משא:

שהוא טמא וה"ה באינן תחובין יחד. ונגע בהן דטמא. דס"ל ב' נגיעות מצטרפות. דאי"ל דס"ל דב' מגעות אמ"צ. רק בתחובים יחד בקיסום דא"כ במשא נמי לא לטמא. דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא [כמשנה ה']:

מפני שהעור מבטלן להכי בין במגע ובין במשא טהור:

והא דנקט שתחבן בקיסם. והרי כיון שנתק הב' חצאי זיתים מהעור שא"א תו לומר העור מבטלן. מטמאי גם בלי חיבור קיסם. י"ל דרצה רק לאשמעינן שהסיטן כאחת. לאפוקי בזא"ז. ונקט קיסם דוגמת עור דפליג ר"ע. קמ"ל דבקיסם מודה. כך כ' רבעתו"ס. ונ"ל דגם רש"י ס"ל דב' מגעות מצטרפות דהרי כ' במשנה א' לר' יהודה באלל מכונס דמטמאה. דמיירי שנגע בהאלל. וכלעיל סי' י"ח ונ"ל דדייק כן מדנקט ר"י סתמא. וגם מש"ס כאן [קכ"ד ב'] מוכח כן. דאמרינן בפירוש דר"ע ס"ל כרבנן דר' דוסא דב' מגעות מצטרפות. ואילה"ק מ"ש ממלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע מדא"א ליגע בהן בבת אחת מדאינן גוף אחד [כחולין קכ"ה ב']. אלמא ב' מגעות אין מצטרפות. נ"ל דזה דוקא בתרווד רקב שהוא אבק דק כקמח. ולפיכך א"א שיגע בכולו. דהרי אפילו ירדד ויפזר המלא תרווד רקב. ויגע בגופו בכולו בבת אחת. אפ"ה א"א שירדדו כל כך עד שיהיה כל קרטן וקרטן שבאבק ההוא מונח לבד ויגע בכולן. אבל בשאר מילי מגע ומגע מצטרף. ואע"ג דבתוספתא פ"ד דאהלות [והביאה הר"ש במשניות ספ"ב דאהלות] מדמה רבי יוסי ב' חצאי זיתים לתרווד רקב. דשניהן אמ"ט במגע. אלמא דאף בב' חצאי זיתים אף דאפשר שפיר ליגע בשניהן כאחת. אפ"ה אין מגען מצטרף. י"ל דהיינו לר' יוסי שם. אבל אנן הרי קיי"ל כרבנן דר' דוסא [אהלות פ"ג מ"א]. דבנגע בב' חצאי זיתים מצטרף. וכ"כ קיי"ל כרבנן ברובע קב עצמות שחוקים דמטמאין במגע [ועי' ר"ש פ"ב דאהלות מ"ב]. מכל זה מוכח דכל שאינו דק כאבק של תרווד רקב. ואפשר שיגע בכל קורט וקורט. מצטרף מגע ומגע. אמנם דברי הרמב"ם תמוה. דהרי [בפ"א מאה"ט הי"ב] פסק דב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אמ"ט במגע. וכפשטות משמעות המשנה דרק בהיסט מטמא. והן אמת. דלפ"ז שפיר נקטה מתני' שתחבן בקיסם לרבותא דדיוקא. דהא במגע אפילו תחבן בקיסם אמ"ט. דחיבורי אדם אינן חיבור. אבל התימה הוא דהכא פסק דמגע ומגע אמ"צ. וכן פסק נמי בתרווד רקב [בפ"ב מטו"מ הי"א]. דאמ"ט במגע מה"ט. וכפי הנראה גם בעצמות שחוקים ל"ל הכי. דהרי פסק [בפ"ב מטו"מ ה"ד] שמטמאין באוהל ובמשא. משמע אבל במגע לא. אלמא דס"ל דבין במת או בנבילה אמרי' דאפילו בגופי' שאינן דק כאבק. אפ"ה מגע ומגע אמ"צ. וק' הרי הוא עצמו פסק [בפ"ד מטו"מ הי"ד] דבנגע בב' חצאי זיתים. נטמא. אלמא דמגע ומגע מצטרף. ותו ק' דהרי הרמב"ם פסק בזה כר"ע מחבירו. וכך כ' גם רכ"מ. והרי בש"ס כאן [קכ"ד ב'] אמרינן בפירוש דר"ע כרבנן דר' דוסא ס"ל דב' מגעות מצטרפות. וצ"ע. אבל אילה"ק לרמב"ם שם דפתח ותנא דלהכי ב' חצאי זיתים שדבוקים בעור אמ"ט. משום שהעור מבטלן. וא"כ למה צריך הרמב"ם תו לומר טעמא דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. הרי בל"ז סגי בטעמא דהעור מבטלן. ואף דבש"ס [קכ"ד ב' ] נמי אמרינן הכי לר"ע דס"ל עור מבטלן. ואפ"ה נקט נמי ה"ט דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. כבר כ' רש"י שם [בד"ה לא בא] דרק לר' ישמעאל לשטתיה מהדר ר"ע. אבל לרמב"ם דפסק באמת כר"ע דעור מבטלן. תו לא אצטריך לטעמא דכל שאמ"ט וכו'. נ"ל דלהרמב"ם ר"ע לאו לשטתי' דר'. ישמעאל נקט הך טעמא דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. אלא איהו גופי' צריך להאי טעמא לעניין משא. דרק לעניין ב' מגעות סגי בטעמא שהעור המבדיל ביניהם מבטלן. מדנגע ב' חצאי זיתים. אבל לעניין משא. דעכ"פ נשא זית שלם לא שייך לומר שהעור מבטלן:

עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. פי' בערוך בערך צב ציב פי' השומן היוצא מן העור וי"א אם הפשיט העור ונשאר עליו כזית בשר ונגע אדם בריר שהוא כמים היוצא מבשר נבלה טמא ע"כ. ואיתא בפירקין דף קי"ט ודף ק"כ ואמרינן התם דבשערה שכנגדו טמא משום דשערה הוי שומר דחלחולי מחלחל פי' מינקיב לעור השיער ויורד על הבשר ולא הוי שומר ע"ג שומר. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע ולא במשא וכתב כן מצאתי ע"כ. ובגמ' א"ר יוחנן לא שנו דכזית שלם דברי הכל לא בטל אלא פלטתו חיה פי' נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור ואח"כ שחטה אבל פלטתו סכין שכשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט את הבשר אצל העור ולא חשיב אוכל ואפי' הוי כנפיא כיון שהוא כזית דק וקלוש ורחב בטיל ומיהו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל. ואיכא דמתני להאי לא שנו אסיפא לא שנו דשני חצאי זיתים לר' ישמעאל לא בטלי אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין אפי' ר' ישמעאל מודה דבטיל דבטליה מדעת. ועיין במ"ש בסוף מתני'. וכתבו תוס' ז"ל וא"ת למאן דמתני לה ארישא דאפי' כזית פלטתו סכין בטליה היכי מוקים מילתיה דר' יהודה דאמר האלל המכונס וכו' אי כשכנסו וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית וי"ל דאה"נ א"נ לדידיה ר' יהודה פליג אר' ישמעאל ור' עקיבא וס"ל בכזית אפי' פלטתו סכין לא בטיל ות"ק דר' יהודה ס"ל כר' ישמעאל ור' עקיבא דאפי' בכזית בפלטתו סכין בטל ולמאן דתני לה אסיפא אתי שפיר דהא דקאמר הכא בטל היינו בלא כנסו אבל אם כנסו לא בטיל ע"כ:

היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע. דאי אפשר ליגע כזית ביחד:

דברי רבי ישמעאל. גמ' א"ר יוחנן לר' ישמעאל אין נוגע וחוזר ונוגע כלומר דאין שתי נגיעות מצטרפות לא מיבעיא אם נגע מאחריו מצד העור אלא אפי' מצד הבשר ור' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס אמרו דבר אחד ר' ישמעאל הא דאמרן ר' דוסא דתנן ברפ"ג דעדויות ודאהלות כל המטמאין שבאהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר דאין מאהיל וחוזר ומאהיל ה"נ אין נוגע וחוזר ונוגע ומדר' ישמעאל כר' דוסא ר' עקיבא כרבנן דמטמאין דע"כ לא קא מטהר ר' עקיבא הכא אלא בעור אבל בעלמא מטמא כדקתני סיפא ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים וכו' ופי' רש"י ז"ל שהוא טמא אפי' במגע דאי לא מטמא במגע לא הוה מטמא במשא דהאמר ר"ע לקמן בברייתא בגמ' את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ותחבן בקיסם נמי רחוקים זה מזה קאמר דנוגע וחוזר ונוגע הוא ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה י'. ובר פדא פליג עליה דר' יוחנן וס"ל דר' ישמעאל מודה דמלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע. ועיין ברפ"ג דעדויות:

ומודה ר' עקיבא וכו'. דכיון דלאו בעור אלא בקוסס המסיט שני חצאי זיתים יחד טמא. ואיתה בתוס' בכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג.) ובגמ' בפירקין דף קכ"ב איתה דרב הונא ס"ל דלר' עקיבא לא שנא פלטתו חיה ל"ש פלטתו סכין העור מבטלו וכדקתני הכא ומפני מה ר' עקיבא מטהר בעור מפני שהעור מבטלן משמע דבעור תליא מילתא ואע"ג דלא בטלינהו איהו מדנקט העור מבטלן ולא נקט בטלו. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן י"ב אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור והוא שיהיו שניהם מרודדין ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו בקיסם אחד אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור ע"כ: