משנה חולין פרק ו׳ משנה א׳

כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני כו': אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב בכסוי וכבר ביארנו שהכוי בריה בפני עצמו ולא הכריעו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה לפיכך אם יכסו דמו בי"ט ידמה שהוא חיה ויבאו לאכול חלבו ולפיכך אין מכסין את דמו עד למוצאי י"ט:

אבל לא במוקדשין. דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינה קדש. אף עוף אינו קדש אי מה חיה שאין במינן קדש. אף עוף שאין במינן קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינן קדש. לא כחיה. מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו. גמ':

ונוהג בחיה ובעוף. כתב הר"ב למעוטי בהמה. דלא תימא בכלל חיה. תוספות. ובספ"ג כתבתי מנלן דבהמה בכלל חיה:

במזומן ובשאינו מזומן. דת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד. נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולין ת"ל ציד מ"מ. א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

[*ואם שחטו אין מכסין כו'. ואף על גב דעוקר ד"ת. עיין ברפ"י דיבמות בד"ה תצא כו']:

בפני הבית ושלא בפני הבית מדבעי למתני שאינו נוהג במוקדשין. תני אגבייהו גם הני:

בחולין אבל לא במוקדשין בחטאת עוף ועולות עוף או בקדשי בדק הבית שעבר ושחטן א"צ כסוי:

ונוהג בחיה ובעוף קמ"ל דאבל בהמה לא. ולא תימא דאע"ג דקרא נקט חיה בהמה בכלל חיה [כחולין ד"ע ע"ב]:

במזומן עוף הגדל בבית:

ונוהג בכוי יש אומרים שהוא הביפעל. וכך נ"ל דאי נימא דהיינו *) הבא מעז וצביה. א"כ ע"כ משום דספיקא הוא אי ניחש נמי לזרע אם. וא"כ ק' למה לא נקט לה נמי לעיל בפ' אותו ואת בנו שאינו נוהג בחיה. אע"כ דכוי דהכא מין מיוחד הוא. שמסופק בי' תנא אם הוא חיה או בהמה. ולהכי שפיר לא נקט לי' תנא באותו ואת בנו. דאפילו יהיה בהמה. רק שור ושה אמר רחמנא ולא שאר מין בהמה. וכבר מעטיה רחמנא דלא נילף שור שור משבת [כתוס' חולין דע"ח א' ד"ה ועוד]. ועוד ראיה לדברי דיש כוי שאינו מב' מינים רק מין מיוחד שמסופקים בו. מפ"ק דבכורות מ"ה. וע"ש ודו"ק:

מפני שהוא ספק ספק חיה. ומה"ט יכסה בלי ברכה [י"ד סי' כ"ח ועי' תוס' יומא דע"ד ע"ב ד"ה כוי שיש כוי שאינו לא חיה ולא בהמה]:

ואין שוחטין אותו ביום טוב דשמא בהמה הוא וא"צ כסוי. ואפילו יש לו עפר מוכן דאז א"צ לעשות מלאכה כשיכסה. אפ"ה מדטרח ביו"ט לכסותו. יחשוב הרואה שוודאי חיה הוא ויבוא עי"ז להתיר חלבו שהוא ספק כרת:

ואם שחטו אין מכסין את דמו ביו"ט. דיכולין חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות פ"ט ב'] וכשישנו במוי"ט יכסה. מיהו אף שלא כיסה. מותר גם השוחט בעצמו לאכול ממנה. [ולא דמי לפ"ה סי' א'. דהכא כסוי מצוה באנפי נפשה. ותו דלא עבר הכא רק בשב ואל תעשה]. אמנם כשפרוצים בה ביותר אסור השחיטה להחוטא [ש"ך כ"ה ג']:

כסוי הדם וכו'. עד הוף הפרק בת"כ פ' אחד עשר דפרשת אחרי מות. וביד פי"ד דהלכות שחיטה. ובטור יו"ד סימן כ"ח:

ונוהג בחיה ובעוף. בכל בו סוף סימן ק"ח טעם למה זכו חיה לכסות דמן יותר מבהמות לפי שכשהפילה רבקה את עצמה מעל הגמל כשראתה את יצחק נשרו בתולותיה והיה יצחק חושד לאליעזר שבא עליה וספר לו הענין נולו שנאמר ויספר העבד ליצחק והביאו אל המקום שנפלה והראה לו דם הבתולים כי באתה חיה אחת ושמרה אותו שלא לקקוהו הכלבים ושאר חיות השדה ואית דאמרי אריה היה שבא ושמר אותו ולכן זכתה כל חיה נאכלת לכסות דמה ועוף נמי לפי שלימד לקין לקבור הבל אחיו כמו שמפורש בתנחומא ע"כ:

בחולין אבל לא במוקדשין. אי בקדשי מזבח דאמר קרא ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצאת חטאת העוף שאע"פ שראויה לאכילה לכהנים מחוסרת שפיכה גרירה מעל קיר המזבח וכסוי ואי בקדשי בדק הבית שהן אסורין בהנאה אם שחטן פטורין מכסוי לר"מ משום דבעי' העמדה והערכה ואינו יכול לפדותם אפילו הן קדשי בדק הבית כדאיתא בגמרא בפ' בתרא דתמורה ואע"ג דלר"מ שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וס"ל בשחיטה שאינה ראויה כר"ש וכר' מאיר בהעמדה והערכה דאפי' קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה. ואב"א כוליה ר"ש דאמר במתני' דהתם סימן ג' קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומפיק לה דפטורים מכסוי דאמר קרא ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי ומר בר רב אשי מייתי לה מקרא דכתיב חיה או עוף מה חיה סתמא אינה קדש שאינה ראויה להקריב אף עוף אינו קדש:

במזומן ובשאינו מזומן. פי' בקונטרס דמשום שלוח הקן איצטריך למיתני דתנן לקמן דאינו נוהג אלא בשאינו מזומן וקשה לפירושו דא"כ בכל הני פירקין ה"ל למיתני באותו ואת בנו ובגיד הנשה ובכל הבשר ונראה לפרש דאיצטריך למתנייה הכא משום דכתיב כי יצוד דלא תימא דוקא באינו מזומן קמ"ל דאף במזומן נהיג דהא כתיב ציד מכל מקום כדאיתא בגמרא. תוס' ז"ל:

ואין שוחטין אותו. טור א"ח סימן תצ"ח: