משנה חולין פרק ה׳ משנה א׳

אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה כו': כבר ביאר לך בתחלת המאמר שאיסור אותו ואת בנו נוהג במוקדשין הוא מה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' וסמוך לו ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וידוע שאותו ואת בנו אם שחטו אותם שני בני אדם ביום אחד שהאחרון חייב מלקות ויודע הוא שמה שאמר בכל הענינים האלו חולין וקדשים רוצה לומר חולין וקדשים שהוא אחד הנשחטים חולין והשני קדשים: ומה שאמר מבפנים ובחוץ רוצה לומר ששחט אחד מהן תוך העזרה והשני חוץ לעזרה: ואחריו רוצה לומר ההקדמה והאחור כמה שאמר בכל ההלכה הזאת כגון זה שאמרו קדשים וחולין בחוץ ר"ל שאחד משניהן קדשים והוא הנשחט בתחלה בחוץ והאחד חולין אחריו בעזרה וכן תבין זה בכולם. ודע שאינו מסכים בכל הדברים הנאותים הנולדים בענין זה ולא זכר אותו ואת בנו אלא מפני שהן שוים ומקום השחיטה משונה אם יהיו משונה ומקום שחיטתן שוה בפנים או בחוץ ונשאר מן הדברים הנאותים האלו חולין וקדשים בחוץ ובפנים חולין וקדשים בפנים ובחוץ וקדשים וחולין בחוץ ובפנים וקדשים וחולין בפנים ובחוץ ודין כולם יתבאר לך אם תהיה זכור לד' עקרים האחד שאותו ואת בנו אם נשחט אחד מהן ונשאר השני והיה הנשאר ההוא קדשים הרי הוא מחוסר זמן ואינו מותר לשחיטה עד מחרת אותו היום והעובר ושחטו חייב מלקות משום אותו ואת בנו בין ששחטו בפנים או בחוץ לפי שאינו חייב כרת על שחיטתו מפני שאינו ראוי להקרב בפנים כמו שביארנו בפרק האחרון מזבחים והענין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו ולא נתחייב שתי מלקיות לפי ששחט מחוסר זמן שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם זמנו לא ירצה בפנים ר"ל שהקריב מחוסר זמן והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות והעיקר בידינו לאו הבא מכלל עשה עשה כמו שביארנו בתחלת מכות והוא מה שאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה והעיקר הב' שהשוחט קדשים בחוץ חייב כרת על מנת שיהא ראוי להקרב בפנים כמו שזכרנו בסוף זבחים והעיקר הג' שהשוחט חולין בפנים אסור לאוכלן לפי שחולין ששחטו בעזרה אסורה בהנאה כמו שביארנו בשני מקדשים אבל אינו חייב מלקות והעיקר הד' שכל מחוייב כרת לוקה כמו שביארנו בתחלת מכות וכשיעלו בידך ד' העיקרים האלה יתבארו לך כל המצות האלו שנאמר בהן דין הנשחטים והשוחטין וכן יתבאר לך דין המצות שגמרנו ענין חלוקם:

אותו ואת בנו. כתב הר"ב האם והבן כו' דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. גמרא. וכן העתיק הרמב"ם בפי' בס"פ. ומיהו סתם מתני' דספ"ז דבכורות. ס"ל כמ"ד בגמ' דנוהג אף בזכרים דאותו משמע זכר. ובנו [היינו] מי שכרוך אחריו. והיינו נקבה. הלכך נוהג בתרווייהו. ומסיק הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפי"ב מה"ש. דלר"י דמתני' ד' פ"ח דכלאים דפסק הר"ב שם כמותו ולדידיה מספקא לן אי חוששין לזרע האב הלכך אי ודאי לן שהוא אביו אסור לשוחטו ביום אחד:

בין בארץ בין בחו"ל. כתב הר"ב איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשין כ"כ רש"י. והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג"כ לצורך כדפי' הר"ב. ומ"ש תנא נמי בארץ כו'. מסיימי התוס'. כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך. כגון בראשית הגז:

בחולין ובמוקדשים. כתב הר"ב. ומנלן דנוהג במוקדשים. דכתיב שור או כשב וגו' ירצה לקרבן אשה וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו. ואימא במוקדשין אין בחולין לא. שור הפסיק הענין [דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל] ואימא בחולין אין במוקדשים לא. כתב ושור. וי"ו מוסיף על ענין ראשון [גמ']:

שניהם כשרים. כתב הר"ב משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים כו'. כ"כ רש"י. אבל בתוס' [דף פ'] [ע"א] כתבו דא"צ לכך. דודאי איצטריך דמדכתיב (דברים י״ד:ג׳) לא תאכל כל תועבה ודרשינן מינה בפרק כל הבשר (חולין דף קט"ו) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ"ל דלא. כדמפרש טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הר"ן:

והשני סופג את הארבעים. כתב הר"ב ול"ש שחט האם תחלה כו' דכתיב לא תשחטו. וה"מ למכתב לא תשחוט [אלא לחייב ב' ולא משכחת ב' עוברים אלא בג' בהמות. והא כיצד בת ואם ובת ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם וב' בניה א"נ פרה ובתה ובת בתה פשיטא] ואי לחייב תרי גברי ה"מ למכתב לא ישחטו ש"מ תרתי. גמ' ד' פ"ב:

סופג. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:

הראשון חייב כרת. כתב הר"ב אבל השני פטור מן הכרת כו'. דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. וכ"כ רש"י. ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דבמשנה ר"פ בתרא דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא. לא נפקא מהך קרא. אלא מואל פתח המשכן [צ"ל מלפני משכן ה'] (ויקרא י"ז) כמו שנשנה שם במ"ב. ועיין כיוצא בזה במ"ב פ"י:

הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. דלא [כר"ח בן גמליאל] דסוף מכות. דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ"כ התוספות ומסייע לדפסקו התם דלא כוותיה כמ"ש שם. אבל לפי שהרמב"ם בחבורו העתיק דבריו נ"ל לפרש דראשון חייב כרת כשלא התרו בו. ושניהם סופגים כשהתרו:

ושניהם סופגים את הארבעים. כתב הר"ב. הא' משום שוחט בחוץ דכל חייבי כריתות לוקים. וכ"כ הרמב"ם ומיהו הך כללא חוץ מחייבי עשה והן פסח ומילה. ורש"י כתב משום לאו דשחוטי חוץ. דכתיב בהעלאה (דברים י״ב:י״ג) השמר לך פן תעלה. ובזבחים ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אא"כ הזהיר. אף שוחט לא ענש אא"כ הזהיר:

חולין בפנים שניהם פסולין. כדתנן במ"ט פ"ב דקדושין:

והשני סופג. כתב הר"ב משום אותו ואת בנו אבל משום חולין בעזרה אזהרת עשה כו'. בריחוק מקום כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה:

אותו ואת בנו דאסרה תורה לשחטן ביום א'. מיהו דוקא באם והולד או איפכא ששחטן לוקה. ובכרוך הולד לילך אחריה תמיד. מחזקינן ליה שהוא ולדה. אבל באב. דוקא בידוע וודאי שזה אביו. וגם אז רק אסור לשחטן ביום א'. אבל אין לוקין בששחטן. מיהו אפילו אם והולד שנשחטו ביום א' מותר לאכלן. ויש אוסרין להשוחט האחרון מלאכלו [רט"ז והש"ך סי' ט"ז]:

נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ פשיטא דנוהג בכל מקום דהרי חובת הגוף הוא ואינו תלוי בקרקע וגדוליה [עי' קדושין דל"ז א']. אלא איידי אחרינא נקטה:

בפני הבית בזמן שהמקדש קיים:

ושלא בפני הבית דסד"א מדכתיב בעניינא דקדשים. נהוג רק בפני הבית:

בחולין ובמוקדשין בין ששניהן חולין או שניהן מוקדשין או אחד חולין ואחד מוקדשים. מיהו שאינו נוהג בחיה ועוף א"צ למתני. דבהדיא כתיב. שור ועז כי יולד:

חולין בחוץ שניהן חוץ לעזרה:

שניהם כשרים לי"א לעיל סי' א'. נ"ל דר"ל כשרים לאחרים:

והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו. ל"ש האם או הבן תחילה. ואפילו בתרי גברי. [ולהכי נמי נקט והשני סופג. ולא ועל השני סופג. ומילת סופג. נ"ל שהוא מלשון ספוג ששופג את הכל. כלומר שבולע המלקות. שע"י חטאו מושך לעצמו המכות. כספוג שטבעו לבלוע המים. או נ"ל שהוא מלשון קנוח. כמו מסתפג באלונטית. ור"ל ע"י שנתלכלך בחטאו. מתקנח ומתטהר ממנו ע"י המלקות שילקוהו. ולפ"ז יהיה מלת את לשון עם. כמו אשר הלכו אתי. ובערוך פירש שהוא מלשון סופק כמו ויספיק את כפיו. וק"ל א"כ יהיה פעול יוצא. ומשמעותו שהוא מכה אחרים]:

קדשים בחוץ אם שחט שניהן קדשים בחוץ:

הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ. והיינו כשלא התרו בו למלקות. דכשהלקוהו נפטר מהכרת. אבל השני פטור מכרת משחוטי חוץ. דהרי השני שהוא קדשים אינו ראוי בפנים מדמחוסר זמן. ובכה"ג פטור מכרת בשחטו בחוץ:

ושניהם פסולים מדנשחטו קדשים בחוץ:

ושניהם סופגים את הארבעים הראשון לוקה כשהתרו בו למלקות של שחוטי חוץ. והב' לוקה משום אותו ואת בנו:

חולין בפנים שניהם פסולים משום חולין שנשחטו בעזרה:

והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה פטור. דרק לאו הבא מכלל עשה הוא. ולא לקי עליה:

ופסול מדהוא מחוסר זמן:

אותו ואת בנו. פי' דבהמה דאינו נוהג בעוף דכתיב ושור או שה ודרשו ז"ל שור ולא חיה שה ולא עופות. וכוליה פירקין פי"ב דהלכות שחיטה. ובטור י"ד סימן י"ו:

נוהג בין בארץ בין בחו"ל. איידי דבעי למיתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח"ל ואע"ג דהוו שלא לצורך דחובת הגוף הוא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז דהכי אמרינן בשלוח הקן דבארץ ובח"ל בכולהו שלא לצורך לבד מראשית הגז ובפני הבית ושלא בפני הבית דכולהו הוו שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו דאיצטריך דה"א כיון דבענין קדשים כתיב לא נינהוג אלא בזמן דאיכא קדשים תוס' ז"ל:

שניהם כשרין. כתב הר"ן ז"ל. וכתוב בהלכות גדולות דקמא שרי למיכליה לאלתר ובתרא אסור באכילה ליומיה וקנס הוא שלמד הרב ז"ל ממעשה שבת ע"כ:

הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגין את הארבעים. ובגמרא א"ר אושעיא כולה מתני' דלא כר"ש ממאי מדקתני קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגין את הארבעים כו' וכן נמי אקדשים בפנים כו' ופרכי' בגמ' פשיטא דהכי איתא ומשנינן שחיטת קדשים איצטריך ליה סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא דהא אי נחר וזרק דם לא משתרי בשר וכי שחט משתרי בשר ושחיטה ראויה היא קמ"ל ופרכי' תו האי שני דקדשים בפנים לילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דאע"ג דלא אקרביה מיחייב אשחיטה מיד כדילפי' בתמורה ושנינן לאוי נוכראי לא קחשיב והאי דגבי קדשים בחוץ קתני ושניהם סופגין את המ' וראשון לקי משום שוחט בחוץ דלאו נוכראה הוא שאני התם כיון דליכא לאו דאותו ואת בנו חשיב לאו נוכראה אבל הכא דהא איכא לאו דאותו ואת בנו לא חשיב לאו נוכראה. ור' זירא שני הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה: