משנה חולין פרק ד׳ משנה ג׳

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה כו': האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את כו': אמרו אם הועילה לו אמו להתירו לאכילה לא הועילה לו אמו להתירו מידי נבילה ואע"פ שהיקש זה אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה הילכך אנו למדים בהמה טמאה מבהמה טהורה בדרך היקש והוא מה שאמרו וכי ימות מן הבהמה וגו' ואמר מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה רבי יוסי למד ממה שאמר רחמנא או בנבלת בהמה טמאה לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי תטמא טומאת נבלה ולא רצה לומר נבלת בהמה טמאה אלא על עובר בהמה טמאה שמת בתוך מעיה שהיא מטמא על דעת רבי יוסי ואין הלכה כרבי יוסי:

והושיט הרועה את ידו כו' טהור. [*ופי' הר"ב בבהמה טהורה טהור מק"ו] ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש"י וז"ל ואפילו לר"ע דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמא ע"כ ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

ר"י הגלילי אומר כו' ובטהורה טהור. פי' הר"ב מק"ו. וכן פירש"י וי"ל [*דלר"י נמי מצינן למימר דסבר דר"ע. ועי"ל] דאיצטריך לק"ו דלא תדרוש הקישא ולטמא בטהור אבל הרמב"ם לא כתב ק"ו בדר"י הגלילי. והכי מסתבר. דהא הקישא לית ליה כלל:

[*החיה טמאה. פי' הר"ב מדרבנן גזירה כו'. ראשו חוץ לפרוזדור. הארכתי בזה בס"ד במשנה ד' וה' דפרק ז' דמסכת אהלות]:

והאשה טהורה עד שיצא הולד. עיין מ"ש בזה במשנה ד' [*וה'] פ"ז דאהלות.

טהור דולד טהורה טהור מק"ו. דאם הועיל לו מחיצת אמו להתיר באכילה את הולד כשמת במעיה ונשחטה אמו. מכ"ש שתועיל לו חית אמו לטהרו מידי נבילה. ובהמה טמאה איתקש בתורה לטהורה:

ובטהורה טהור ס"ל טומאה בלועה מטמא. ומדכתיב נפש כי תגע בנבלת בהמה טמאה. והרי גם נבלת בהמה טהורה מטמאה. אע"כ דקרא מיירי בולד שמת במעי אמו דאז רק באמו טמאה טמא ובטהורה טהור:

החיה טמאה טומאת שבעה מדנגעה במת. מיהו טומאתה רק מדרבנן. דהרי טומאה בלועה אינה מטמאה. ואפ"ה טמאה מדרבנן. משום דירכי אשה מכסים רחמה. להכי חיישינן שמא יוציא העובר ראשו והחיה תהיה סבורה שעדיין הוא במעיה. משא"כ ברועה לעיל. משום דבהמה רחמה בגלוי וא"א שיטעה הרועה:

והאשה טהורה עד שיצא הולד דאשה אי אפשר שתטעה כחיה. דמרגשת בעצמה כשיצא ראש הולד חוץ לפרוזדור. ואת"ל חיה נמי בשעה שתגע בהולד תשאל לאמו אם כבר יצא ראשו. נ"ל דמדטרודה היא אז. שמא תשכח לשאל לאמו. וגזרינן שאלה אטו לא שאלה:

ונ"ל דלת"ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי' להדיא בת"כ [עי' בילקוט ויקרא תע"א). אמנם ק"ל הא תינח לתוס' (סוכה ל"א א) דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש. א"כ מוכיח ריה"ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת"ק. אבל לרש"י התם דכל הי"ג מדות הלממ"ס הן. חוץ מק"ו שניתן לדרוש מעצמו. א"כ ק' לפי הך דרשא דריה"ג. א"כ מה נעשה להיקישא דת"ק. ואף שי"ל שריה"ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ"פ ק' דלקבלו מת"ק. וזה כעין קו' תו' בג"ש (שבת דצ"ז א'). ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי' התו' התם במניין הג"ש. ונ"ל ע"פ מ"ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן (נדה כ"ב ב) דג"ש שהיא מופנה מב' צדדי' למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ"א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק' הרי ג"ש לכ"ע אין אדם דן אא"כ קבלה מרבו א"כ למאי נ"מ אם מופנה היא או לאו. וע"כ צ"ל שג"ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס' (שבת קל"א ב ד"ה סד"א. ומנחות כ"ז א ד"ה לא). ומסתבר לע"ד דה"ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי' במקום שמודים ב' מ"ד בג"ש א' או בהיקש אחד. אפ"ה י"ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע"ג דקיי"ל אין ג"ש למחצה (כזבחים דמ"ח) ואין היקש למחצה (ככריתות דכ"ב ב). היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי (כתוס' יבמות דפ"ו א. ותוס' נדרים ד"ז א). לפיכך י"ל דחד מ"ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג"ש וההיקש. ולא ס"ל בי' אין ג"ש והיקש למחצה. א"כ י"ל במתני' נמי. אף שגם ריה"ג ס"ל ההיקש של הת"ק. עכ"פ מדהי' ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס"ל לת"ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי' הולד שמת במעיהן טהור. ולריה"ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י"ל מדיש כמה ג"ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא (כתוס' קידושין ד"כ ע"ב. ורש"י מ"ק ד"ד א). וכ"כ מגילה (ד"ב ב) ג"ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן (תענית כ"ז א). א"כ אף אם נימא דת"ק וריה"ג ס"ל כמ"ד דטומאה בלועה מטמא מדאו' (כתוס' הכא). אפ"ה י"ל דהיקישא דהכא. וג"ש במסכת שבת הנ"ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק' ארש"י סוכה הנ"ל. מדאמרינן (חולין דע"ח א) דילפינן או"ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו"ב כבקדשים. וק' מה קו' דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ"ס. אע"כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ"כ אמרינן (גיטין מ"א ב) מר סבר ג"ש עדיף ומ"ס היקישא עדיף. וק' והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ"ס. אע"כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכתא או אידך אסמכתא:

בהמה שמת עוברה וכו' טהור. תוס' פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) כתבו דהיינו דוקא כשלא העגיל ראש כפיקה והתם א"ר יוחנן דשיעור כל פיקה הנזכר בבהמה הוי בפיקה של ערב שהיא גדולה משל שתי ואם יצא לחוץ אז טמא מגעו כמגע נבלה ולא חשיב טומאה בלועה: בראש פי' רעז"ל צ"ל בין בבהמה טהורה טהור וכו':

ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. תוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"א.) בפי' רעז"ל לשון המתחיל ר' יוסי הגלילי צריך להגיה דכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וכו'. עוד בפי' רעז"ל וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אין מטמאה. אמר המלקט פי' והכתיב אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה וכו':

האשה שמת ולדה. נ"א וכן האשה ולא נהירא. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה וכן גם ופשטה החיה מ"מ והושיטה: בסוף פי' רעז"ל ולא אתי לטהורה. אמר המלקט ובגמ' פריך ותימא לחיה אל תגעי ומשני טרודה היא ועסוקה בחבליה וציריה ומתני' אתיא לר' ישמעאל דס"ל עובר מת במעי אשה טהור הוא ואינו מטמא דיליף לה מקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דמשמע כל דבר שהוא גלוי למעוטי עובר שהוא טמון דמודה הוא דמדרבנן מטמא לחיה משום גזרה שמא יהיה גלוי פי' שיוציא ראשו דאז מטמא מדאורייתא והיא סבורה שעדיין הוא במעיה אבל ר"ע פליג עליה וס"ל דמדאורייתא העובר מטמא לחיה דיליף לה מקרא דכתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפשו של אדם אחר הוי אומר זה עובר שבמעי אשה דס"ל לר' עקיבא טומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ודלא כההיא מתני' דתנן ס"פ בתרא דמקוואות ומכל מקום האשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא ור' ישמעאל דריש לקרא דהנוגע במת בנפש לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה שנפשו של אדם תלויה ברביעית דם ור' עקיבא ס"ל בפ' שני דאהלות דאפילו רביעית דם משני מתים מטמאה דיליף לה מקרא דכתיב ועל כל נפשות מת שתי נפשות ושיעור אחד הלכך האי דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא ור' ישמעאל ס"ל יש אם למסורת ונפשת כתיב חסר ויו. וקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דריש ליה ר' עקיבא לרבות גולל ודופק ור' ישמעאל ס"ל דגולל ודופק הלכתא גמירי לה וכי אתא קרא להוציא עובר. וכתבו תוס' ז"ל והאשה טהורה עד שיצא הולד כשלא העגיל הראש כפיקא מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתנן באהלות פ"ז ומייתי לה בהלוקח בהמה אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגלו ראש כפיקא א"נ ס"ל כתנא דתוספתא דאהלות דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע"כ. והתם בפ' הלוקח בהמה תרצו תוס' חיצוניות ועוד י"ל דהכא מיירי באין יושבת על המשבר והא דאמרי' דיש לנפלים פתיחת הקבר ביושבת על המשבר ע"כ. וביד ספכ"ה דהלכות טומאת מת ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב':