משנה חלה פרק ד׳ משנה ט׳

אמרו בגמרא הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן רצו באמרם לכל כהן שלא פרט בהם כהן תלמיד חכם מעם הארץ אלא על דרך הטוב והיפה לאומרו הש"י ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר י״ח:כ״ח) ואמרו בספרי מה אהרן חבר אף כל חבירים מכאן אמרו אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר וזה הדין הוא חיוב במקצת המתנות כמו שיתבאר בזה הפרק ובשאר המתנות יהיה הכל חוזר לרצון הנותן אבל שיהיה אסור לתתם לעם הארץ לא:

והחרמים הוא מאמר הש"י לאהרן כל חרם בישראל לך יהיה (שם) רומז לאמרו יתעלה אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' (ויקרא כ״ז:כ״ח) וכמו כן שדה אחוזה לא יחד בו כהן ואמר יתעלה ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' וגו' (שם):

הבכורות. רוצה בו בכור בהמה טהורה:

ופדיון הבן הוא חמשה סלעים שפודין בהם בכור האדם:

ופדיון פטר חמור הוא אמרו יתעלה ופטר חמור תפדה בשה (שמות י״ג:י״ג) והשם ית' רמז באמרו (במדבר י״ח:ט״ו) ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וכבר כלל הכתוב אלו השלשה מינין מן הבכורות בפסוק אחד ואמר (שם) כל פטר רחם לכל (בשר) אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה וגו':

ותזרוע והלחיים והקיבה. הם הנקראות מתנות בכל המשנה והוא אמרו יתעלה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה (דברים י״ח:ג׳):

וראשית הגז. הוא אמרו (שם) וראשית גז צאנך תתן לו ועוד יתבאר דיני המתנות וראשית הגז במסכת חולין וכמו כן נבאר דיני שדה חרמים ושדה אחוזה במסכת בכורות. וכבר בארנו פעמים בזה הסדר ששמן שרפה קורין לשמן תרומה שנטמא. והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהם קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עם הארץ. ואמר וקדשי המקדש ענינו שהן ניתנין לכל כהן מאנשי המשמר לפי שאנחנו לא נקדים אנשי המשמר קצתם על קצתם. וקדשי מקדש הם עשרה חטאת בהמה וחטאת העוף והאשם ודאי והאשם תלוי וזבחי שלמי צבור ולוג שמן של מצורע ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ושירי העומר. ומפני זה נקראין קדשי מקדש לפי שאסור לכהנים לאכול דבר מאלו העשרה אלא בעזרה ודע כי מתנות כהונה הם כולן עשרים וארבע עשרה במקדש והם אותם שאמרתי לך וארבעה שאין הכהנים זוכים בהם אלא בירושלים בלבד והם הבכורות והבכורים ומורם מתודה ואיל נזיר ועורות הקדשים. הבכורות והביכורים כבר בארנו שהם ביארו בגמ' שהם ניתנין לאנשי משמר ומורם מתודה ואיל נזיר וכמו כן עורות קדשים אינן ניתנות לכל כהן אבל לוקח אותם הכהן המקריב אותו הזבח וכן בא הכתוב בעורת קדשים (ויקרא ז׳:ח׳) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ואמר במורם מתודה לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (שם) ואמר במורם מאיל נזיר והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן (במדבר ו׳:כ׳) ולמדנו שהכהן המניף הוא האוכל אותה. ויש מהם עשר מתנות זוכים בהם הכהנים בכל ארץ ישראל והם אותם שאמרו בהם עשר בגבולין והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר. ומצינו בזו הלכה מאלו העשר מתנות שש מתנות ואמרו שהן ניתנין לכל כהן נשארו ארבעה והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וגזל הגר. ותרומה ותרומת מעשר וחלה אינן ניתנין לעם הארץ בשום פנים מפני שהוא חשוד על הטומאה ושמא יטמאם ויאכלם וכן גזל הגר אינו ניתן אלא לכהן המקריב איל האשם והוא אמרו ית' ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו (שם ה) הורנו בזה הפסוק שלאותו כהן המקריב בעבורו איל האשם נותנין לו הדבר הגזול ופירשו זה הפסוק במי שגזל גר באמרו הש"י ואם אין לאיש גואל וזה אי אפשר אלא בגר כי לישראל לא יחסר לו יורש לעולם לאמרו ונתתם את נחלתו לשארו וגו' (שם כז) ואמרו רז"ל נחלה ממשמשת ועולה עד ראובן כמו שנבאר בב"ב:

ר' יהודה אוסר בבכורים. שינתנו לאיזה כהן שיזדמן וכבר זכרנו שהם ראוין לאנשי משמר ועוד יתבאר דיניהם במסכת בכורים:

וכרשיני תרומה מתיר ר"ע לתתם לכל כהן לפי שהם מאכל בהמה ואם נטמאו לא נקפיד להם וחכמים אוסרין לפי שהיו נאכלים בימי הרעב ונחוש שמא יאכלם בטומאה ולפיכך אינן ניתנין אלא לחבר כדין כל תרומה וזה הוא ענין אמרם אימתי גזרו על הכרשינין בימי רעבון *והלכה כחכמים:

החרמים באומר נכסי מוחרמים לה':

והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן:

ופדיון פטר חמור שפודהו בשה:

והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]:

וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]:

ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא:

וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו':

ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן:

רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק:

ואלו ניתנין לכל כהן וכו'. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל לכל כהן בירושלמי מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה. החרמים מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובירוש' נפקא לן דחרמים דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד עם הארץ מקרא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר אף חרמים לאנשי משמר והא דלא תני שדה אחוזה משום דאתקש לחרמין ובכלל חרמיין איתי'. והבכורות אי תם הוא פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם הלכך הראוי לאכלו תם זכי בי' כי הומם. פדיון הבן פטר רחם זכר פדיונו חמש ובהאי לא בעי בני משמר. פדיון פטר חמור שאסור בהנאה אא"כ פודהו בשה ושה נותנו לכל כהן. ראשית הגז שיעורו מפורש בפ' ראשית הגז אחד מס' כשגוזזין בכל שנה. שמן שריפה שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפרק במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו. וקדשי המקדש כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה והא בעי משמר. והבכורים דתנן במסכת בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם. ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן עם הארץ דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי עם הארץ הוא חיישי' דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למעשר שני בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל ור' יהודה דהכא אזיל לטעמי' דאמר התם אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה עכ"ל ז"ל ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל: