משנה חלה פרק ב׳ משנה ה׳

העיסה עצמה חייבת בחלה. ענינו שאם לש מה שנשאר מן הקמח אחר שהוציא ממנה קמח ונתכוין להיות אותו הקמח חלה שאותה עיסה חייבת בחלה ואותו הקמח אם יש בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה כמו שיתבאר ולש אותו שהוא חייב גם כן בחלה ואותה חלה אסורה לזרים כדין כל חלה ולא נאמר זו העיסה אינה חייבת בחלה כיון שהקמח שלה לחלה היתה בו הכונה ולא יתקיים זה אלא כשהוציא החלה מן העיסה וכאילו אותה חלה הראשונה על כל הקמח הוציאה ר"ל על כל מה שנלוש ממנה ועל הקמח שהוציאו חלה:

אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר. וקפשה כמו וכבשה וכן באה זאת המלה במקומות בענין אחר וענין אכילתו אותה ראיה שאינה בכלל חלה וכי זה הקמח שהוציאו חלה אינו חייב בחלה חיוב גמור לפי שאילו היה חייב כשאר העיסות לא היה ראוי לזר שיכבוש אותה חלה לעצמו:

אמר להן אף הוא קלקל לעצמו. שאכל אותה חלה לפי שחטא ותיקן לאחרים שהם חשבו שלא חייב אותו הקמח חלה ובאמת שהוא חייב והוא אמרם בגמרא קלקל לעצמו ואכלה ואיענש ותיקן לאחרים דאינון אוכלין ותולין ביה והלכה כר' יהושע:

וגזל ביד כהן. פירש הר"ב שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה. הכי מסיק בפרק שני דקדושין דף מו. ופריך ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן [בפרק ה דדמאי משנה י] משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום [דהוי מפטור על החיוב כי הכא] הא אוקימנא בתרי מני [בשני כלים חד נקוב וחד לא] צאית. בחד מנא לא צאית. כגון חלת קמח על קמח:

[*אם יש בו כשיעור. פירש הר"ב ה' רבעים וכדתנן לקמן ועיין שם]:

וקפשה. פירש הרמב"ם כמו וכבשה וטעמו שאותיות גיכ"ק וכן בומ"ף מתחלפים במבטא:

ותיקן לאחרים. שהאחרים העושים כן על פי הוראתו הרי הם שוגגים ולא מזידין שזקן זה לא קטיל קניא באגמא הוה אלא חכם היה שכן שם זקן בלשון הקודש [חכם] כמאמרם [קדושין לב:] בוהדרת פני זקן. ותדע דאי לאו הכי מאי מייתו אמרו לו ראיה ממי שאינו חכם וראוי להוראה. אלא שרבי יהושע הוא שאמר שבזה המעשה הוא שטעה אותו הזקן. ובטור יו"ד סי' שכ"ז פסק דלא כר' יהושע. והרמב"ם פוסק בפירושו כר' יהושע. אבל מפרש בענין אחר:

וגזל ביד כהן שצריך להחזירה לבעלים וימכרנה:

העיסה עצמה שהפריש חלתה קמח:

והקמח שקיבל הכהן בתורת חלה:

אם יש בו בשיעור חייבת בחלה ואסורה לזרים כל הקמח גזירה שלא יאמרו ראינו זר אוכל חלות:

אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר ר"ל ת"ח זר כדי לברר ההיתר חטפה ואכלה ור"ל לאחר שהפריש חלה מן חלה זו אכל להנשאר דאי"ל שאכל כולה דהרי עיסה כשיעור היה וא"כ טבל הוא. א"נ מאי דקאמר ואסורה לזרים לא קאמר איש בה כשיעור אלא גם אאין בה כשיעור בהקמח וזו היא שחטף הזקן ואכלו כולו:

אמר להם אף הוא קלקל לעצמו דנענש:

ותיקן לאחרים שאחרים סומכין אהוראתו שוגגין והיינו תקון שלהן שאין נענשים מעתה מאחר שיש להן התנצלות שהתיר להם הזקן:

המפריש חלתו קמח אינה חלה. דראשית עריסותיכם כתיב ואע"ג דתרומה ומעשר קדשי בשבולין אע"ג דלא אתי לידי מירוח שאני התם דרבי קרא [הגהה וז"ל תוספות רי"ד שם פ"ק דקדושין המפריש חלתו קמח אינה חלה ואי קשיא מ"ש חלה דכתיב עריסותיכם וקמח עדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב מעשר דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל שהרי מותר לאכול עראי עד שימרח ואם הקדימו בשבלים אמאי חייל עלייהו שם מעשר דרחמנא אמר דגנך והאי עדיין לא אידגן ויש לתרץ דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואע"ג דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומש"ה הוי מעשר אבל גבי חלה לא כתיב כי אם עריסותיכם ע"כ:]:

וגזל ביד כהן. ואם קדש בה אשה אינה מקודשת דישראל לא נתנה לו אלא ע"ד שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה:

והעיסה עצמה. כלומר שעשה הישראל עיסה מן הקמח הנשאר:

זקן זר. פי' חכם שתולין לסמוך עליו:

אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים. ירושלמי אית תנו תיקן לעצמו וקלקל לאחרים תקן לעצמו דמ"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת:

ואסורה לזרים. הרמב"ם ז"ל פי' דאחלה עצמה קאי ולא אכל הקמח כמו שפירשו הר"ש והרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כך מצאתי בכל הספרים דגרסי ואסורה והפי' ר"ל אותה החלה שהפריש קמח אסורה כולה לזרים אע"פ שאינה חלה ע"כ. וכתב ה"ר אליעזר ממיץ והביאו סמ"ג והטור בשמו דדוקא באומר שיחול עלי' חלה בעודה קמח הוא דאינה חלה אבל המפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עלי' שם חלה דבריו קיימין ע"כ. וברמב"ם רפ"ח דהל' בכורים נראה שפסק דלא כר' יהושע הפך ממה שפסק בפירוש המשנה: