משנה ביכורים פרק ב׳ משנה י״א

הכותב חיתו ובהמתו. לפי' שכתב הר"ב בשם הרמב"ם או או קתני וכן כתב בפירושו:

אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה. וכתב הר"ב ואפילו אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או איפכא. ומשום הכי הוא דתני לה בהך בבא והיה יכול לשנות בכל הבבות דשוה לחיה באומר הריני נזיר שזה חיה. ושוה לבהמה באומר שזה בהמה. ושוה לחיה ולבהמה נמי מהאי טעמא. וכולהו גווני שנויים בסוף פ"ה דנזיר וע"ש:

שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה. כיצד טעון וכו' לשון רבי יצחק ברמ"ץ:

ועם הבהמה בין למשוך עמם או להרביעם יחד:

הכותב חיתו או בהמתו. וי"א אפי' בכתב לו שתיהן:

ובהמתו לבנו ונ"ל דרבותא קמ"ל אע"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו [כב"ב דקמ"ב ב'] וכ"ש לאחר ות"ל כי כוונתי בזה לע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל:

אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה ר"ל או שאמר הריני נזיר שזה בהמה וה"ה באמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או שאמר שזה לא חיה ולא בהמה בכולן הוא נזיר מספק:

ולבהמה כיצד טעון וכו':

ומשום אבר מן החי כזה וכזה תנא ושייר טובא דדמו אסור וטריפתו אסור ואמה"ח שלו אסור ועוד טובא הכל כזה וכזה:

אמנם לא זכיתי להבין מה זה דקאמר המשנה שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה ויהיה נמי שוה לזה או לזה ועכ"פ אינו שוה לאותו מין ממש והרי גם בהמה עם בהמה וחיה עם חיה כל שאינו אותו מין ממש ה"ז כלאים וביותר יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ט מכלאים ה"ו] דפסק דאינו לוקה על כלאיו ותמוה אמאי פטור ממלקות ויהיה איזה בריה שיהיה הרי גם בהנהיג עז ושבוטה לקי כדפסק מקמי הכי. ואפשר דרמב"ם ס"ל דכוי הוא מתיש הבא על רחל. ובכה"ג גם הרי עם האם אסור ואין לוקין עליו מדיש ספק אם חוששין לזרע אם [וערכ"מ שם ה"ו]:

משום כלאים עם החי'. דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ"ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז הר"ש שירילי"ו ז"ל. ומתוך פירושו ז"ל נראה קצת שהי' גורס במתני' אם אמר הריני נזיר שאין זה חי' ובהמה [הגהה גם הר"ס ז"ל כתב מדברי ה"ר שמשון ז"ל נראה שהוא גורס שאין זה חי' ובהמה ונראה שגרסא נכונה היא דהא בחלוקה של אינו שוה לא לחי' ולא לבהמה מייתינן לה עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל מה שפי' המפרש ואפי' אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה וכו' קצת קשה למה יהא נזיר שהרי גבי אנדרוגינוס לא אמרי' כן לקמן אלא משום שהוא ודאי איש ואשה שהרי לא אמרו גבי אנדרוגינוס וטומאתו בספק כמו שאמרו כאן וחלבו וכו' כי גבי אנדרוגינוס אמרו סתם ומטמא בלובן כאנשים וכו' וכן אמרו ומטמא באודם כנשים ולא אמרו שטומאתו בספק ומה שכתב שאם אמר שזה אינו לא חי' ולא בהמה שהוא נזיר מספק קשה שהרי גבי אנדרוגינוס אמרו אינו נזיר ועיין בירוש' ע"כ עוד כתב אם אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה ה"ז נזיר כן מצאתי בכל הספרים דגרסי' ובהמה וכן נ"ל עיקר דאי גרסי' או חי' א"כ למה אמר שאינו שוה לחיה ולבהמה הרי הוא שוה שהרי האומר כן על החי' או על הבהמה הוי נזיר אך קשה דלקמן גבי אנדרוגינוס כיצד שוה לאנשים ולנשים וכו' אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר וצריך עיון ומה שפירש המפרש או בהמה או שאמר בהמה אינו נראה עד כאן לשונו ז"ל:] וז"ל שאין זה חי' ובהמה אין לפ' שזה אינו לא חי' ולא בהמה אלא ברי' ה"ז נזיר דר' יוסי הוא דאמר דברי' הוי אלא ה"פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז. ושאר כל דרכיו שוין לחי' ולבהמה כדמפ' ואזיל טעון שחיטה וכו' שני סימנין ולענין פרכוס דמסוכנת דינו כחי' ולא כבהמה ואע"ג דברישא תני דרכים שוין לחי' ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו' והכא למאי דפתח בי' נקיט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט לי' לבסוף עכ"ל ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש הריני נזיר שזה חי' ובהמה הרי זה נזיר באר התלמוד שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חי' וכן אם אמר שזו בהמה וכן אם אמר שאין זה חי' וכן אם אמר שאין זה בהמה וכן אם אמר שזה חי' ובהמה וכן אם אמר שאין זה לא חי ולא בהמה בכולן הוי נזיר מספק ע"כ:

הכותב חיתו וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל אמרם חיתו ובהמתו הוי"ו בכאן כאילו אמר או וכו' וכדפי' ר"ע ז"ל בשמו ז"ל. ובירושלמי מתניתין דקתני הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי דלא כרבי דתניא המקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תנינן הרובע והנרבע ממנו חייב א"ל תניתה בסיפה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה ובבבלי פ' ואלו מותרין הלשון כך המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי ע"כ. וראיתי להקדים התוספתא קודם פ' שלישי [ואנחנו הדפסנוה בסוף הסדר שלא להפסיק בין פרקי המשניות:] משום דדמיא למאי דסלקינן כוי יש בו דרכים וכו':