משנה ברכות פרק ז׳ משנה ג׳

כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו כו': מה שנאמר במשנה הזאת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא הוא דעת רבי עקיבא וכל מה שיבא אחר כך הוא דעת רבי יוסי הגלילי שהוא אומר לפי רוב הקהל הן מברכין ופסק ההלכה שמשלשה ועד עשרה אחד מהן מברך נברך שאכלנו משלו ועונין הכל ברוך הוא שאכלנו משלו ומעשרה ולמעלה אחד מהן מברך (אומר) נברך לאלהינו שאכלנו משלו ועונין הכל ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו והלכה כרבי ישמעאל (דף נ' ע"א):

בעשרה אומר נברך לאלהינו. עי' במ"ג פ"ד דמגילה:

נברך לאלהינו. כתבו התוס' והר"י דלא גרסי' בלמ"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע"כ. וכתב הב"י סי' קצ"א שהטעם כדפרש"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע"כ. ופסק הר"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים:

במקהלות. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ':

מה מצינו בבה"כ. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא:

בג' והוא אומר ברכו – ונ"ל דמה"ט ס"ל דלא יאמר נברך רק ברכו. כדי לגלויי שיש שיעור מברכים בלעדו. דזהו שבחו של מקום דברוב עם הדרת מלך. וקיי"ל דטוב יותר לומר נברך. שלא להוציא א"ע מהכלל:

בעשרה אומר נברך לאלהינו – אלהינו גרסי':

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא – הך רישא דברי רע"ק דסיפא היא. והכי קיי"ל:

ר' יוסי הגלילי אומר – שר' יוסי וכו':

רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך – היינו בביהכ"נ כדמוכח בש"ס והכא קיי"ל דלא כרע"ק מחבירו [אב"י עי' עירובין דף מ"ו ב' ובשאר מקומות בש"ס. ועי' רש"י כאן דלהכי קיי"ל כרבי ישמעאל דאף רע"ק מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף]:

אב"י ועי' תוס' דמ"ט ב'. ד"ה תנן דברכו הוא ל' צווי לברך השם. משא"כ נברך הוא רק נטילת רשות. מיהא שותא דמרנא קדישא ע"ר זצוק"ל הכ"מ לא ידענא. דהרי כפי מה דמסיק בגמרא הכונה במתני' היינו אף ברכו דיוצא גם בברכו וכ"ש בנברך. וא"כ ממילא רבותא קמ"ל ולהכי שפיר נקט התנא ברכו ולא נברך לאשמעינן חידוש והמשנה אתיא כהלכתא. ובשלמא להתוס' דלא כתבו דבריהם באמת על המשנה רק על הס"ד בגמרא. דהיה סבר דברכו עדיף מנברך ניחא. משא"כ לרבינו דפירש לפי האמת צ"ע. אחר זה ראיתי שדברי קדשו קילורין לעיניים. כי באמת לפמ"ש התוס' שם הם שווים ברכו ונברך. ועומדים בחד מדריגה. ולזה בודאי נוטה פשט דברי משנה. דאיך תעזב המשנה נוסחת נברך. שהיא עדיפא. משום חידוש בעלמא דיכול ג"כ לומר ברכו. אע"כ דלסברת המשנה כי הדדי נינהו ברכו ונברך ויש לכל אחד חשיבות בפני עצמו. וחשיבות נברך על ברכו גלוי וידוע. אבל חשיבות ברכו מה היא. ועל זה פירוש רבינו זצוק"ל החשיבות. דיש ג"כ לברכו על נברך. ולפ"ז כי הדדי נינהו. ואח"כ כ' דפסק הלכה היא לומר נברך. דחשיבות נברך שקול יותר מחשיבות ברכו:

ואף דבק"ש אומר ברכו. ה"ט דהתם לפעמים כבר יצא ומוציא אחרים יד"ח (מג"א קצ"ב סק"ב) ובירושלמי מתרץ דביהכ"נ שאני. דמדסיים המבורך הרי כלל עצמו עמהן. ואלה"ק לירושלמי. א"כ בבהמ"ז נמי יאמר המבורך י"ל דמלת שאכלנו משלו שיאמר לבסוף צריך להמשיכו לברכו שיאמר בתחלה. ואם יפסיק ביניהם במלת המבורך יהיה משמע שהוא מבורך שאכלנו משלו. והרי אין זה ידוע לכל העולם שאכלנו בשעה זו. וכן מה"ט לא יאמר נמי המבורך שאכלנו משלו. [אב"י סיום זה של דברי קדשו דע"ר זצוק"ל לא זכיתי להבין דהיא היא. וכמדומה יש כאן איסור לשון קצת בדברי ע"ר זצוק"ל. ול"מ נ"ל דגבי בהמ"ז לא שייך לומר המבורך. דמשמע דהחיוב שיהיה הברכה נאמרת ממנו בא ממילא. והרי אי בעי לא אכיל ואינו מחוייב בברכה. ואי"ל א"כ בשבת ויו"ט דחייב באכילת פת (עי' רמג"א קפ"ח סק"ט) יכול לומר כן. י"ל דמשום שבת ויו"ט לא רצו לתקן טופס מיוחד]:

אב"י ולכאורה תמוה דלמה הפריד רבינו הקדוש מסדר המשנה בין הדבקים והכניס דברי ריה"ג בין רישא דדברי רע"ק לסוף דבריו. ונ"ל כיון דריה"ג ורע"ק שניהם מודים. דבאם הוא תוך הכלל אומר נברך כבג' ויו"ד וכו'. ובאם הוא נוסף על הכלל כג' והוא ויו"ד והוא אומר ברכו. אלא דפליגי בתואר הברכה עצמה מיו"ד ואילך. א"כ שפיר שייך האי כללא. דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא. גם לריה"ג לכל הפחות לענין מלת נברך או ברכו העומדת בראש הברכה. ואף דבאמת הוא דברי רע"ק דלדידיה שווים כל המניינים מיו"ד ואילך לגמרי. הן לענין הפתיחה שלהם במלת נברך וברכו. הן לענין תואר הברכה עצמה. וכדמסיק בגמרא. מכ"מ בקצת. דהיינו לענין שווי הפתיחה. מודה גם ריה"ג בהא:

אב"י ובספרי פרשתי דלריה"ג כל חבורה שיושבת על השולחן להוליד דם וכח חדש בתוכם ע"י האכילה החומרית. תדמה בעצמה לפי גודל או מיעוט מנין אנשיה כאומה חדשה ישראלית מקודשת לה' ועבודתו. הצומחת ועולה מעט מעט למעלה כיונק וכשורש מארץ אדמת הטבע ומבין יבלי מי מזונותי'. מדרגה אחר מדרגה: א') בג' אומר נברך. דבחבורה של ג' יש כבר קצת פרסום. והיא מדרגת העם הישראלי בעת צמיחתו הראשונית. ימי אבות. וכמ"ש וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב וכו' ואם הם ג' חוץ ממנו יאמר ברכו להורות לא לבד על קבלת ההשפעה הרוחנית. אלא ג"כ על הכח להשפיע ממנו לזולתו וללמד תועים בינה. ב') למעלה ממנו המדרגה ששבו היחידים להיות קהל ועדה נושאת כתר האמונה הקדושה הזאת על ראשה ואומרת בפה מלא "אלהינו". ג') למעלה מזה המדרגה שמוסיפים ואומרים ה' (וכמ"ש ושמי ה' לא נודעתי להם) שהיא המדרגה שעלי' נעשו נסים ונפלאות לישראל למעלה מדרך הטבע [דאלהים בגי' הטבע. משא"כ ה' שמורה על התנהגותו למעלה מדרך הטבע עי' רש"י ורמב"ן בוארא. וכוזרי מ"ב ס"ב]. ד') למעלה עוד מזה המדרגה. שעליה עומד העם הישראלי ככנסיה עצומה הקורא' בקול גדול ע"פ חוצות העולם. ומיחסת לא לבד את עצמותה אחר אלהים. אלא גם אלהים אחר עצמותה ואומרת "אלהי ישראל". ה') עוד למעלה מזה המדרגה האחרונה שאין עליה יותר. שעליה יעמוד העם הישראלי באחרית הימים ככהן ומשיח ה' ומלמד אדם דעת ה' ומביא כל העמים לחסות תחת כנפי האמונה האמתית ולהכיר ה' ולקבל מצותיו. וזהו שאמרה המשנה כאן שבדמיון על המדריגה הזאת. אומרים "אלהי צבאות יושב הכרובים". שהקב"ה אז כשר צבא העומד בראש חיילות הדרי מעלה ודרי מטה. שכולם מכירים אותו ומאמינים בו ומכניעים עצמם תחת שבט מישור מלכותו וממשלתו וכמ"ש ברמז על התכלית הזה. ה' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט ארץ. ובין תבין שיו"ד הוא ציור אחדות המספרי. אשר בו האחדות מרחף כציור דק על הפרטיי' [איין אריטמעטישעס. דיא איינצעלנער איבער שוועבענדעס איינהייטסאידעאל] ומאה הוא ציור אחדות מתמזג. שבו מתמזגי' הפרטיי' זה עם זה. ואלף הוא ציור אחדות אלהי (דיומו של הקב"ה אלף שנים ואל"ף הוא ג"כ ראש א"ב) שבו שב הרבוי אחר שעבר מדרגת האחדות המספרי ואחדות ההתמזגות. אל אחדות אמתי. ורבוא הוא ציור כללות העולם בגודלו וכמותו בתוכו עד שאין למעלה ממנו. כמו שאין כללות העולם (אוניווערזום) חוץ מכללות העולם. וזהו שהביא ריה"ג ראיה מקרא דבמקהלות וכו'. כלו' אפילו במקהלות שכבר עומד העם הישראלי ברבוי וגודל כמותו. אעפ"כ יתדמה עצמו כצמח הצומח ממקורו. מדרגה אחר מדרגה. וכפי גודל הקיבוץ ומספרו כן הוא נמשל להעם הישראלי בימי בחרותו כשעלה מן מקורו הראשון בימי נעוריו מדרגה אחר מדרגה (זימבאל שדהיסטארישע דארשטעללונג דעס יודענטהומס אין זיינער גענעטישרנאטציאנאלען ענטוויקעלונג). וע"כ אמר מקהלות ברבוי. לרמז דיש הבדל בין המספרים של מקהלות. דכל מספר יותר גדול. מתאר מדרגה יותר גדולה. ומש"ה ג"כ הקדים שם אלהים לשם ידוד. דכן הוא סדר התעלות של המדרגות. מיהא סבר ר' יוסי דדוקא גבי אכילה שנולד דם וכח חדש באדם וכתינוק שנולד דמי. שייך הדמיון זה לתאר במספר הרבוי של החבורה צמיחות העם הישראלי ממקורו מדרגה אחר מדרגה. אבל בביהכ"נ מודה לר' עקיבא דאחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. דמה דהוי הוי. ואחר שעלה העם הישראלי אל מדריגת ידוד צריכה לתאר כל טופס הברכות שלה ממדרגה העליונה הזאת ודו"ק:

בשלשה אומר נברך. ס"א בשלשה אומרים נברך בשלשה והוא אומרים וכו' וכן בכולה מתניתין. גם ברוב סכ"י נמצא להח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בשלשה והוא אומרים ברוך הוא וכו' בעשרה והוא אומרים ברוך הוא וכו' במאה והוא אומרים ברוך הוא וכו' באלף והוא אומרים ברוך הוא וכו' ברבוא והוא אומרים ברוך הוא וכו':

אומר ברכו. בגמ' אמרי' דאע"פ שהוא רשאי לומר כשהן ד' ברכו אעפ"כ נברך עדיף לי' כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. ותנינא לה במתני' דבסמוך ששה נחלקים אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש"ה נחלקין אא"א ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין אם ירצו הא מעיקרא הוו יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי אלא לאו ש"מ דמתני' דקתני הכא בשלשה והוא אומר ברכו אף ברכו קאמר. ש"מ. וגרסי' תו בגמ' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו ובטובו ה"ז ת"ח ומטובו ה"ז בור. ובטובו חיינו ה"ז ת"ח ובטובו חיים ה"ז בור. נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח למי שאכלנו משלו ה"ז בור:

אחד עשרה. ואחד עשר רבוא גרסי' דרבוא לשון נקבה כדכתיב משתים עשרה רבוא:

ברבוא אומר. נברך לה' אלהינו אלהי ישראל יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא וכו' כצ"ל:

על המזון שאכלנו. ולא קתני על המזון שאכלנו משלו ומפרש בגמ' דדוקא בעשרה הוא דיכול לומר הכי דכיון דאדכר שם שמים שאמר אלהינו מוכחא מלתא אבל בתלתא דלא אדכר שם שמים נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו ה"ז בור דמתחזי כמאן דמברך לי' למזון והדין הוא פסק ההלכה דבעשרה אם רצה לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אומר. ומשמע דזה שאנו נוהגין לומר בין בזמון שלשה בין בזמון עשרה נברך שאכלנו משלו ואין אנו אומרים נברך שאכלנו ובטובו חיינו אלא אחר שאמרוהו העונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חוזר ואומר גם הוא ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו נלע"ד שאם ירצה המברך לומר מתחלה ג"כ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הרשות בידו והראיה מדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ובהא משמע דאפילו ר"ע מודה דע"כ ל"פ אלא אי מוסיף למאה לאלף ולרבוא אבל מלות על המזון שאכלנו דקאמר ריה"ג קאי ג"כ אשלשה ואעשרה דמודה בהו ר"ע אלא דבשלשה צריך שיאמר ג"כ מלת משלו ובעשרה א"צ מהטעם שכתבנו אבל מלות ובטובו חיינו בין ריה"ג בין ר"ע מודים שנאמרים שהם במקום מלות על המזון שאכלנו הנזכרים במשנה לענין עשרה. כנלע"ד. וכן מצאתי אח"כ בס' לבוש התכלת שם סימן קצ"ב שכתב בין בברכת זימון של ג' בין בברכת זימון של עשרה אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ב"ה וב"ש בא"י אמ"ה וכו' ע"כ:

בביהכ"נ. שהעולה לס"ת משהגיעו לעשרה אין חלוק בין רבים למועטים הכא נמי. והתוס' ז"ל כתבו משמע דריה"ג מודה בביהכ"נ מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי כו' דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתא דש"ץ כו'. ומשמע דמה מצינו בביהכ"נ דקאמר ר"ע קאי בין אברכו דס"ת בין אברכו דבברכות ק"ש דשחרית ודערבית. וכתב בס' תוי"ט שהטעם שבבהמ"ז תקנו נברך אלהינו ובברכת התורה ה' משום כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו כו' ע"ש. וקרא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו הוי תיובתיה. ועוד הקשה עליו החכם הר"א ארחא נר"ו מקרא דכתיב וברכת את ה' אלהיך ולא כתיב וברכת את אלהיך ועוד קשה במ"ש והרי לא עשה כן לכל גוי כו' דאדרבא הם הם שלא רצו לקבל התורה וכדדרשו ז"ל אקרא דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן אלא שמאחר שלא רצו לקבלה בתחלה כתיב בהו לא עשה כן לכל גוי וכדדרשו רז"ל. ולע"ד נראה לומר דגבי ברכת המזון נכון תקנו לומר בשם אלהות כלומר אע"פ שאכלנו ח"ו לא שמננו ובעטנו אלא אלהותו ומורא שכינתו על ראשינו אבל גבי בה"ת מסתמא במורא הוא קורא ואם כן אף על פי שיאמר בשם ההויה לא נפיק מיניה חורבא. ועוד שראוי להזכיר שם רחמים כלומר אפילו אם ח"ו נחטא לפניו לעבור על מה שאנו מוציאים מפינו ממה שאנו קוראים בתורתו אפ"ה ה' הטוב יכפר בעד כנלע"ד. ובירושל' קרי ר"י לר"ע חכמים:

המבורך. דהשתא מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ונהגו עלמא כר' ישמעאל אע"ג דהלכה כר"ע דר"ע מודה לר"י דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: