משנה ברכות פרק ה׳ משנה ב׳

מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים כו': תחיית המתים היא אתה גבור וגבורות גשמים היא מוריד הגשם וכנו אותו במלת גבורה לגודל תועלתו וברכת השנים היא ברך עלינו ושאלה היא שאלת גשמים והיא שיאמרו בברכת ברך עלינו כו' והודיה היא הברכה השמנה עשרה והיא מודים אנחנו לך וכו' ואין הלכה כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר:

מזכירין. עיין מ"ש ריש מסכת תענית:

גבורות גשמים. כתב הר"ב דכתיב עושה גדולות ) עד אין חקר. והתם כתיב בורא קצות ארץ וגו' אין חקר (ישעיהו מ׳:כ״ח) וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהילים ס״ה:ז׳). גמ' ריש תענית. וכתבו התוס' ולא נקט כח גשמים או גדולות גשמים משום דבגבורה איכא כח ואיכא גדולה. א"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה:

בתחיית המתים. דתניא ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ד) איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם. גמרא פ"ק דתענית. ודתקנו בתחיית המתים כתב הר"י שכמו שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם ע"כ. [*ומהירושלמי הוא]. והיינו נמי דאמרינן בגמרא ששקולה כתחיית המתים:

ברכה רביעית. ולא יכללה בחונן הדעת והכי אמרינן בגמרא דלעיל (דף כט.) דלרבי עקיבא תשסרי הויין:

בהודאה. פירוש קודם שיחתום ברכת מודים וטעמו מפני שמודה לשם שזיכה אותו להבין ולהבדיל בין קודש לחול. הר"ר יונה:

מזכירין גבורות גשמים – מוריד הגשם ונקרא גבורת גשמים. ולא כח גשמים. דכל כח היינו באין דבר אחר המתגבר נגד הפעולה. משא"כ גבור היינו שהתגבר נגד דבר אחר שרצה להתגבר ולהתנגד נגד הפעולה. וכן הוא עם הגשמים שיורדין בגבורה נגד מדת הדין המקטרג דלפעמים עבדא נהמא כריס' לא שוויי'. ואפ"ה רחמיו יכבשו כעסו מעל בני עולם. וכן כתיב נותן לחם לכל בשר. ר"ל אפילו מי שהוא רק חתיכת בשר בעלמא ואינו ראוי להקרא אדם. אפ"ה הקב"ה נותן לו לחמו. כי לעולם חסדו אע"פ שאין האדם ראוי להטובה:

בתחיית המתים – דתחה"מ וגשם דמו אהדדי. וקיי"ל [שם קי"ד] באמרו בקיץ. אם לא סיים הברכה חוזר לראש הברכה ובסיים הברכה חוזר לראש התפלה. ובלא אמרו בחורף. אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש אומרה שם. ובהתחיל אתה קדוש חוזר לראש התפלה. וקיי"ל נמי דבין במוסף א' של פסח. ובין במוסף שמיני עצרת. הקהל אומרים משיב הרוח:

ושואלין הגשמים – ותן טל ומטר:

בברכת השנים – ברך עלינו. דאע"ג דברך עלינו הוא תפלת פרנסה וזה אינו תלוי בגשם ברכה. דהרי אר"י נהירנא דהוו מזדבנן ד' סאין בסלע ואפ"ה הוו נפישין נפיחי כפן בטבריא. מדלית איסר [ב"ב דצ"א ב']. אפ"ה שניהן צריכין מאד לאדם ודמיין אהדדי. וקיי"ל [א"ח קי"ד] באמרו בקיץ או לא אמרו בחורף. בנזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברך עלינו. ולאחר שעקר רגליו חוזר לראש התפלה. ובנזכר בחורף שלא אמרה. קודם שומע תפלה. כוללה שם:

והבדלה – אתה חוננתנו:

בחונן הדעת – דאם אין דעת הבדלה מנין. והכי קיי"ל [א"ח רל"ד ורצ"ח] ובאם שכחו אינו חוזר לראש. אבל אסור אפילו במלאכה קלה כהדלקת הנר [אבל טלטול הנר מותר] עד שיבדיל על הכוס. או עד שיאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול. והא דהזכיר תנא ברכת השנים קודם הבדלה. היינו משום דלא בעי לאפסוקי בהבדלה דאית בה פלוגתא. בין כל הנך ההוספות שבברכות שמ"ע שהזכיר במשנה:

ר' עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה – וחותם ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול ואחר כך יאמר אתה חונן [כש"ס כ"ט]:

רבי אליעזר אומר בהודאה – קודם ועל כולם:

בתחית המתים. כתב הרא"ש ז"ל שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים אלא שנהגו העולם לאמרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה ע"כ:

ברכה רביעית כו'. קודם חונן הדעת אומרה ברכה לעצמה וחותם בה המבדיל בין קודש לחול:

ר"א אומר כו'. במס' נדה קאמר התם דר' חנניא בן גמליאל קאי בשיטתיה דר"א אבל משום אבותיו א"ר חנניא בן גמליאל התם דהבדלה בחונן הדעת: