משנה ברכות פרק ב׳ משנה ג׳

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא כו': דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה ויוציא האותיות דרך מוצאם ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה בהיות האות מסוף המלה היא בעצמה ראש המלה הבאה אחריה כגון ואבדתם מהרה בכל לבבך וכדומה לו והדברים האלה כולם אי אפשר לכתבם בספר אבל יקחו אותם מפי מלמד שילמדם פה אל פה. ולמפרע פירוש הפוך והוא שיקרא פסוק ואחר כן שלפניו ואחריו השלישי שלפניו. ופי' טעה שגה וחטא. וענין דברו יחזור למקום שטעה על הדרך שזכרו בתוספתא (פ"ב) הוא שאמר טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי יהודה שאמרו לא יצא:

לא יצא. לשון הר"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק עיין בזה במשנה ב' פ"ק דתרומות:

ולא דקדק באותיותיה. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [*ומבלי עיון בש"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר"ב התזת תזכרו וכו'. שהרי אין ראוי וכו' [*כדתנן במ"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק:

הקורא למפרע. וכתב הר"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר"י ורא"ש:

יחזור למקום שטעה. מ"ש הר"ב והרמב"ם אומר וכו'. בפ"ב מהלכות קריאת שמע והב"י בסימן ס"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ"ש סוף פ"ד דפסחים נ"ו) . א"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק"ש א"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ"כ הרא"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ"ש הר"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא:

רבי יוסי אומר לא יצא – דשמע ר"ל השמע לאזניך. ולת"ק ר"ל בכל לשון שאתה שומע. וקי"ל דבדיעבד יצא (א"ח ס"ב) באנוס קורא בלבו אפילו לכתחלה:

קרא ולא דקדק באותיותיה – להפריד אותיות הדומות דלא לשתמע כחד. כבכל לבבך. על לבבך וכדומה וכ"כ בכל א' שאחר מ'. כלמדתם אותם. וקשרתם אותם. ושמתם את. וכדומה. דלא לשתמע מותם מת. וכ"כ בהטעמת עי"ן של נשבע ה'. דלא לשתמע נשבה. והתזת זי"ן של תזכרו וזכרתם דלא לשתמע סמ"ך או סי"ן וכ"כ בהדגש הרפה ורפוי הדגש [כן כתב הרמב"ם והר"י ותמהני א"כ ל"ל לרבא למנות עשב בשדך הכנף פתיל. מדדמו באותיות הרי בל"ז חד רפוי וחד דגוש. וצ"ע].

ר' יהודה אומר לא יצא – דכתיב ולמדתם למוד תם. וקיי"ל דבדיעבד יצא:

הקורא למפרע – הקדים פסוק המאוחר. אבל בהקדים פרשה מאוחרת יצא:

קרא – [בב' בבי קמאי. נקט "קורא". ובב' בבי בתראי נקט "קרא". משום דכל חדא מבתרייתא. ארישא דידה שייכא. דאף דברישא דידה לא יצא. בסיפא יצא. אף דדמי להדדי. דלא דקדק דמי ללא השמיע. וקרא וטעה דמי למפרע]:

וטעה יחזור למקום שטעה – דבדילג פסוק חוזר מהפסוק ואילך. ובשכח איזה פ' דילג. חוזר לראש הפרשה. ובסיים פרשה. וא"י איזה סיים. חוזר לראשונה. וכ"כ בא"י אם עומד בוכתבתם קמא או בתרא. חוזר לקמא. מיהו בהתחיל למען ירבו. א"צ לחזור מדקרא כהרגלו (א"ח ס"ד):

ולא השמיע לאזנו יצא. פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפ' במכילתא טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים ע"כ ור"י אומר לא יצא דכתיב שמע השמע לאזנך והוי כאילו קרינן שמע השי"ן פתוחה והמ"ם דגושה כלו' שמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוי כמפעל הדגוש. ירושלמי תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא ע"כ אכן בתוספתא תניא יכול יהא משמיע קולו לאזניו כבר פי' בחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע ע"כ ומשמעות גמ' דידן כדברי הירושלמי וכן הלכה. ומסיק בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא דהקורא לשון דיעבד הוא ודלא כר"מ דס"ל אפילו לכתחלה כמ"ש בפ"ק דתרומות סי' ב':

קרא ולא דקדק באותיותיה. אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר שהוסיף רבא ואמר אח"כ אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. וכתב ר"מ ז"ל אפי' כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכ"ז. ה"ר יונה ז"ל:

ר"י אומר יצא. ירושלמי רב שמע ר' חייא רבו גורס ר"מ במקום ר' יוסי. ומ"מ הלכתא כותיה דהמקל בין תשנה ר"מ או ר"י: