משנה ברכות פרק א׳ משנה ב׳

מאימתי קורין את שמע בשחרית כו': תכלת הוא שם נופל על הצמר הצבוע כעין תרשיש בלבד. ומה שאמר בין תכלת ללבן ר"ל בין תכלת שבציצית ללבן שבה. וכרתי הוא הירוק. וסוף שעת הקריאה לדעת רבי אליעזר עד הנץ החמה ולדעת רבי יהושע עד ג' שעות לפי שהוא סובר כי מה שאמר הכתוב ובקומך בעת שיהיו כל בני אדם עומדים ממטתם ויש מי שלא יקום ממטתו עד שעברו ג' שעות מן היום והם בני מלכים ועל כן מותר לקרותה עד סוף שעה שלישית. ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה ומה שאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום אחד שהיה היום יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת ועל זה היה סובר ומה שאמר לא הפסיד ר"ל לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצר ואהבה וקורא ק"ש ואפילו אחר (שש) [שלש] שעות מן היום אבל שכרו בענין ההוא כמי שקורא בתורה לא כמי שקורא ק"ש בעונתה ומכאן אתה למד שהקורא ק"ש בעונתה שכרו מרובה מקורא בתורה. ואין הלכה כרבי אליעזר והלכה כרבי יהושע וזה במי ששכח אבל לכתחלה הוא חייב לכוון השלמת קריאתה עם הנץ החמה.

וגומרה עד הנץ החמה. כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר"ב במשנה ה' פ"ג. ונ"א ל"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש"ס וברייתא דותיקין גומרין:

הנץ החמה. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו׳:י״א) כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר"י וכ"פ בערוך:

שכן דרך בני מלכים לעמוד. וכתבו הר"ב והרמב"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי"ד וריש פרק י"ח דשבת פסקו דלא כמ"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד:

מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן – שבציצית (כתוספות ומנחות דף מ"ג ב') דמדמעורב עם לבן צריך איחור זמן טפי להכיר כל אחד:

רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי – גרין בנשף דומה לבלויא. ואנן קי"ל (בא"ח סי' נ"ח). דמצוה לקרותה. מעט קודם נץ החמה. (נץ החמה הוא י' מינוטען קודם עלות כל גוף השמש על הארץ) מיהו מותר לקרותה משיכיר אדם הרגיל עמו קצת. בריחוק ד' אמות. ובדיעבד אפילו מעה"ש יצא. ובאונס גדול. אפילו לכתחילה מותר מעה"ש:

וגומרה – מלת גומר ר"ל גמר זמן קריאתה דעד שם רשאי לקרותה עם ברכותיה. ולא אח"כ. אבל נכלל נמי במלת גומרה. שיגמור אז קריאתה כדי שיסמוך גאולה לתפלה. דאז מצוה להתפלל שנאמר ייראוך עם שמש:

רבי יהושע אומר עד שלש שעות – זמניות. דהו"ל רביע היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים (מג"א ר"ס נ"ח):

שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות – ושפיר שייך עדיין ובקומך וכל ישראל בני מלכים הם (שבת קי"א). ואף על גב דלא קי"ל התם כן. שאני התם דאינו עושה כבני מלכים ורק לרפאת מכתו [אב"י ול"מ נ"ל דבלא טעמא דכל ישראל בני מלכים נמי ניחא. דכיון דרחמנא אמר ובקומך. והרי איכא זמן קימה לבני מלכים. ואף דהקורא עצמו אינו בן מלך. מכל מקום הזמן היא זמן קימה]:

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד – הברכות לפניה ולאחריה:

כאדם הקורא בתורה – ולא שכר ק"ש בעונתה. מיהו לאחר שליש היום. הפסיד הברכות. וקי"ל כר"י. מיהו מודה ר"י דמצוה לקרותה בנץ החמה. וכלעיל:

מאימתי כו'. עיקר הגירסא בשחרין הבי"ת בפתח והשי"ן בשוא והחי"ת קמוצה. וכן באזהרות ערבים ושחרים. וגם החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל כ' בשחרין גרסי' כמו בשערים ע"כ. ובזהר פ' פינחס ד' רמ"ג ברע"מ דייק ויהיב טעמא למאי דקתני בשחרין תרין ולא אמר בשחר ע"ש. ואע"ג דלא שייך ההוא טעמא ברישא גבי בערבין אעפ"כ נראה דגרסי' גם ברישא בערבין:

משיכיר בין תכלת ללבן. ה"ר שלמה שיריליו ז"ל פי' תכלת הוא דג חלזון שצבעו ירוק וירדי בלע"ז ע"כ. וה"ר אברהם ן' עזרא ז"ל בריש פ' תרומה כ' תכלת אמר יפת שהוא כדמות שחרית כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם. ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק ע"כ. והפי' הראשון שהביא ר"ע ז"ל קרוב לפי' תוס' ז"ל. וז"ל בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן ע"כ. ולזה הפי' הסכים ה"ר יונה ז"ל שכ"ה בירושלמי. ובברייתא פליגי בהא ר"מ ור"ע ואחרים דר"מ אומר משיכיר בין זאב לכלב ור"ע אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד ואחרים אומרים כדי שיראה חבירו ברחוק ד"א ויכירנו. ורב הונא פסק הלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו הרגיל קצת עמו ברחוק ד"א ויכירנו. וכתב בית יוסף שם סי' נ"ח דלהרא"ש ודאי משיכיר בין תכלת ללבן ומשיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו הכל שיעור א' הוא כדאמרי' בירושל' ע"כ. ובגמ' תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה. אחת קודם שיעלה עה"ש. ואחת לאחר שיעלה עה"ש. ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה. וכ' התוס' דהא דנקט רשב"י לאחר שעלה עה"ש לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכה"פ שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת וכו'. וכ' בית יוסף עליהם דצ"ל שהם סוברים דהא דרשב"י בשעת הדחק היא ואפ"ה לא יקרא עד שיכיר בין תכלת וכו'. ומתני' הכי קתני מאימתי קורין בשעת הדחק משיכיר וכו'. אבל אין כן דעת ה"ר יונה והרשב"א ז"ל אלא שיעורא דמתני' בשלא בשעת הדחק הוא. ודרשב"י בשעת הדחק היא. ומש"ה הוי תיכף שעלה עה"ש והכי ס"ל לרבינו בעל הטורים ולרב אלפס והרמב"ם ז"ל שמיד שעלה עה"ש קורא בשעת הדחק וכן הלכה עכ"ל ז"ל:

בין תכלת לכרתי. פי' ר"ע ז"ל כרתי כרישין פורוש בלע"ז ע"כ. אמר המלקט כ' רבינו יונה ז"ל על מי שפי' כך דאינו דמה ענין תכלת אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפי' הרב ר' נתן בעל הערוך ז"ל דכרתי הוא מין צבע שקורין הנדי ודומה לתכלת ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת ק"ש לכתחלה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בנ"א והכי משמע בירוש' עכ"ל ז"ל. וכ"כ ג"כ תוס' ז"ל בחולין פ' אלו טריפות (חולין ד' מ"ז) וכ' עוד שיש גורסין לכרתן והכל אחד ע"כ. וגם בתוס' דפ' לולב הגזול (סוכה ד' ל"א ע"ב) ופי' הר"ש שיריליו ז"ל דר"א מחמיר הוא שלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי ע"כ:

וגומרה עד הנץ החמה. מלת וגומרה ר"ל וקורא אותה מלשון ותיקין גומרין אותה קודם הנה"ח מעט כדי שיסיימו אותה ואת ברכותיה עם הנה"ח ויסמכו לה התפלה משום דכתיב ייראוך עם שמש. והרמב"ם ז"ל מפרש שהיא דעת ר"א והכי מוכח בגמ' ס"פ מי שמתו גבי בבא דירד לטבול אם יכול כו' עד שלא תנץ החמה דפריך לימא תנן סתמא כר"א ומשני אפי' תימא ר' יהושע כו' כדכתבי' התם. וברב אלפס ורבינו יונה ז"ל משמע דל"ג מלת וגומרה ופי' ר"י ז"ל עד הנה"ח כלומר סוף זמנה לכתחלה עד שתנץ החמה כו' וכ' בס' תי"ט דנראה דהטור א"ח כו' וגם בתוס' דפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"ב). ועי' בס' לבוש החור סי' תפ"ח. וגם הר"י ז"ל מחקה וכ' כן מצאתי וכן נ"ל דהא ר"י אינו אומר וגומר עד ג' שעות ע"כ:

עד ג' שעות. בפי' ר"ע ז"ל עד סוף שעה שלישית ע"כ. אמר המלקט כ' החכם ה"ר אפרים אשכנזי חתנו של רש"ל ז"ל. עי' בגמ' דף ג' ע"ב קדמו עיני אשמורות כו' שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הו"ל שתי משמרות. ופי' רש"י ז"ל ותרתי דיממא ששאר מלכים ישינים שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית ע"כ. ונ"ל לפרש הגמ' לפי פי' הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל כך שהם סוברין דמיעוט מן המלכים דרכן לעמוד בתחלת שעה שלישית ורובא דרובא דרכן לעמוד בסוף שעה שלישית וה"ק דוד המע"ה קדמו עיני שתי אשמורות אפי' לפני מיעוט המלכים שמקדימין לעמוד בתחלת שעה שלישית. ובכן מיושב מ"ש שכן דרך מלכים לעמוד בשלש ולא אמר בתחלת שלש ולא בסוף שלש ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובס' יראים סי' י"ג פי' עד התחלת שעה שלישית וכן דעת רבינו שמחה אבל רוב הפוסקים ז"ל הסכימו עד סוף שעה שלישית:

לא הפסיד כו'. דעת הר"מ ז"ל דלא הפסיד הברכות אפי' כל היום כולו. אבל רבינו האי ז"ל ס"ל דוקא עד שעה ד' שהיא זמן תפלת השחר לר"י מברך ב' לפניה וא' לאחריה. אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות. ואם ברך עובר על לא תשא ע"כ. וכ' בספר כל בו סי' כ"ט בשם בעל ההשלמה דהא דאמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות הה"נ לקורא קודם זמנה מעט ולפיכך המקדים לקרותה קודם צה"כ קרוב לתפלת המנחה לא נחוש בברכות לבטלה ע"כ: וכ' ה"ר רבינו יונה ז"ל ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ותירץ הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל דאתא לאשמעי' שאע"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאמרם בע"פ ושאר פסוקים אינו יכול לקרות אפ"ה ק"ש יכול לקרותה ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה. דכיון שניתנה לאמרה ע"פ לחובה יכול לאמרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה ע"כ. ובירושלמי דפרקין ודפ"ק דשבת ודפ' כל כתבי דייק ר' אבא לשנויי ארשב"י דאמר כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין דאזיל לשיטתיה דאמר בכמה דוכתי ואיתא נמי בירוש' דס"פ בתרא דהוריות דמשנה עדיפא ממקרא דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה ומתני' דקתני הקורא מכאן ואילך יש לו שכר לבד כקורא בתורה ודייקי' מינה הא בעונתה כקורא במשנה במי שתורתו אומנתו מיירי הלכך כיון דשקולין הן לא יחליפו משנתן בעבורה. אבל במי שאין תורתו אומנתו אף ממשנה עדיפא בעונתה ומפסיקין. ורבנן סברי דמקרא ומשנה שוין הלכך על כרחך לא תידוק הא בזמנה כמשנה אלא הא בזמנה חביבה מכל עסק תורה בין למי שתורתו אומנתו בין למי שאין תורתו אומנתו ועל דרך שכתבו תוס' ז"ל כאן בגמ':