משנה ביצה פרק ד׳ משנה ז׳

אין מוציאין את האור לא מן העצים כו': ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה כו': רעפים לבנים שרופים בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפים אלא החדשים מהם לפי שהם נשרפים ומתחזקות ונראה כמתקן כלי ביום טוב אבל האבנים והרעפים הישנים (והחדשים) מותר ללבנן ולבשל ולצלות עליהם ומוקצה הוא משטח ששוטחין בם תאנים וענבים וזולתם ליבש. ומה שהתנה בשביעית לפי שבשנה אחרת שלא תהיה שביעית אסור לאכול מה שנמצא באותו משטח ביום שבת עד שיוציאו מעשרותיו כי עיקר אצלינו שבת קובעת למעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעים. ושביעית אינה חייבת במעשרות כמו שנתבאר במקומות מסדר זרעים ואין הלכה כרבי אליעזר:

אין מוציאין את האור לא מן העצים כו'. כגון שחוככין אותן זו בזו. או מכין זו בזו עד שתצא האש. רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות יו"ט:

[*ואין מלבנין את הרעפים. הר"ב הקדים לפרש הרעפים קודם שפירש על אין מלבנין כו'. וכן הוא ג"כ בפירש"י אך שם גרס במשנה ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואין מלבנין כו'. אכן ל"ג להו הרי"ף והרא"ש להא דלא מן הרעפים וכן אינו בטור סימן תק"ב]:

ועוד אמר ר"א כו'. כתב הר"ב משום דתנא אחת לקולא. כ"כ רש"י וקשיא ליה דהא אפסיקוהו במלתא אחריתא. ובכי הא לא שייך למתני ועוד. כמה שכתבתי במשנה ה' פרק ב' דערובין. תירצו התוספות דהתם דהוה חדא לחומרא וחדא לקולא. כי אפסיק לא שייך למתני תו ועוד. אבל הכא דתרי קולי נינהו. שייך למתני ועוד אע"ג דאפסיק. והא דאפסיק משום דבעי למתני מילי דאור גבי הדדי. [*ותמהני דהא התם הוו נמי תרתי לחומרא. ולא חדא לחומרא וחדא לקולא. אבל בתוספות דהתם דף כ"ג. כתבו בזה הלשון. בתרי קולי שייך למתני ועוד. אע"ג דאפסיק במלתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ע"כ. ונמצאו תרי קולי בהדדי. וגם ועוד כו' במשנה ב' פרק ט' דנדרים. אך לא אפסיק במלתא אחריתא] והר"ן כתב כיון דבמאי דאפסיק סבירא ליה איהו נמי לא הוי הפסק:

ערב שבת. לרבותא נקט ע"ש דאע"ג דסתים לן תנא במשנה ד' פרק כ"ד דשבת כר"ש דלית ליה מוקצה. וכמ"ש עוד הר"ב בספ"ג דשבת אפ"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים. מודה ר"ש משום דדחנהו בידים ולא חזו. שמסריחות [*) כשמתייבשין. הכוונה בשעה שהם מתייבשין והולכין קודם שיתייבשו לגמרי ובד"ח הקיפו אותה ללא צורך.] כשמתייבשין. קודם שייבשו. כדאיתא בפרק ג' דשבת בגמרא דף מ"ה. ובסוף מכילתין. ופסקוהו כל הפוסקים. כמ"ש בטור בסי' ש"י. נ"ל. ומ"ש שאין מעשר כו' דאין מגביהין כדבפירקין דלקמן משנה ב'. ומ"ש ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה. וגמר מלאכת הגרוגרות בסוף פ"ק דמעשרות. ואפ"ה שבת קובעת למעשר כדאשכחן לר"א בתרומה דקובעת למעשר קודם גמר מלאכה. כדתנן במשנה ד' פ"ב דמעשרות. גמרא:

ואומר מכאן אני אוכל למחר. ובמשנה ג' דפ"ק ליכא דס"ל הכי. אלא או מנענע כב"ש. או אומר זה וזה כב"ה. ופי' התוס' [*ע"פ הירושלמי] דר"א שמותי הוא. כלומר מתלמידי שמאי. וכב"ש ס"ל אלא דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי לעיל גבי בעלי חיים:

וחכמים אומרים עד שירשום וכו'. כב"ה דלעיל. והכא מחמירין ובעי שירשום. משום דאקצייה בידים. ומ"ש הר"ב דאין ברירה. וכ"כ רש"י והר"ן. ועיין מ"ש בזה פ"ק משנה ג'. ודע דמסקינן בגמרא דלחכמים אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומהני ליה דלא בעינן שיראה פני הבית. והכא שאני דכיון שאמר מכאן וכו' קבעה ליה. והוא הדין בחול נמי קבעה ליה. אלא דגבי שבת קמ"ל. דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אסרי אלא לכתחלה. [*ועי' במקומות שהראיתי עליהם בסוף משנה ג']:

לא מן העצים כשיחכך ב' עצים זע"ז, יצא אש מביניהן:

ולא מן העפר צפיעי בקר מתלהבים תחת העפר:

ולא מן המים שמעמיד זכוכית מים בשמש, והנעורת נדלק בו. וטעם כולהו מדהו"ל מוליד. מיהו בעבר ועשה שרי [תק"ב]:

ואין מלבנין [גליהען]:

את הרעפים [דאכציעגעל]:

לצלות בהן אפילו רעפים ישנים [ודלא כר"ב]. מדמתחזקין ע"י הלבון [תק"ח]:

ועוד אמר רבי אליעזר אמשנה ו' קא דהתם נמי תנא ר"א קולא:

עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית פירות שמונחין ליבש והוקצו ונאסרו מלאכלן בשבת כיון דדחן בידים שהניחן להתיבש, להכי צריך לעמוד ולהזמינן מע"ש אפילו לר"ש דלית ליה מוקצה. ולהכי נקט בשביעית, משום דפירות שביעית פטורים ממעשר, ולהכי סגי בשיזמינם מע"ש בפיו. אבל בשאר שנים, כיון שסתם פירות מוקצין לא נתעשרו עדיין, א"כ מה מהני הזמנה מע"ש, הרי טבל הן ואסורין לאכל:

ואומר מכאן אני אוכל למחר וא"צ לברר מה יקח למחר. ואע"ג דבפ"א מ"ג צריך לברר היום מה שיקח למחר. מוקצה דבע"ח חמיר טפי:

ויאמר מכאן ועד כאן דאין ברירה והלכה כחכמים:

[ואף דבכל דרבנן קיי"ל יש ברירה [כביצה ל"ח א'], א"כ ה"נ נימא למחר, הוברר הדבר שמה שלוקח הוא שהוכן מאתמול. נ"ל ע"פ מ"ד [ביצה ד"י ע"א] דלמא משתכחין כחושים שמנים וכו' ה"נ איכא למיחש דלמא מתחזין לי' למחר אותן שלא נתיבשו כ"צ כאילו כבר נתיבשו, ומטלטל ושדי להו, נמצא שמטלטל שלא לצורך אותן שלא הזמין. ואע"ג דקיי"ל בריש מכילתן דמוקצה שרי ביו"ט לב"ה. היינו במוקצה דממילא, דלא דחיא בידים [ועי' רש"י ותוס' הכא]. ובבאר אברהם תי', דאף דבכל דוכתא בדרבנן יש ברירה, הכא כיון דלענין דאו' שבו אין ברירה, דהרי אף כשאמר מכאן אני אוכל למחר, לא קבע למעשר ומותר לאכל ממנו ארעי, ע"כ דמדאין ברירה לא מחשב דבורו קביעת מקום למעשר. וכיון דלענין דאורייתא שבו אין ברירה ה"נ לענין דרבנן שבו, עכ"ל. ותמהני, דהרי הכא בשביעית מיירי, שא"צ לעשרו ותו דה"ת ליש"ש [פ"ה דב"ק] דבדאו' אין ברירה אפי' לקולא, שפיר אכיל מהן ארעי. אבל לרכ"מ [פ"ג מגירושין ה"א], דהא דבדאו' אין ברירה, היינו משום ספק דאו' לחומרא, א"כ הכא ודאי אי שרי לאכל ארעי אף שאמר מכאן אני אוכל, אין הטעם משום אין ברירה, דהרי לקולא לא אמרי' ברירה בדאו' רק משום דאין בדבורו דהשתא כלום. ולא הוקבע עדיין עי"ז למעשר, ודוקא באמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפירש מידי, מהני [עי' מ"ש דמאי פ"ז]. ואי"ל נמי כיון דדבורו דהשתא לאו כלום, להכי בכה"ג שלא פי' מעיקרא כלום, גם בדרבנן אין ברירה [עי' תוס' גיטין כ"ה ב' ד"ה דר"מ] ולהכי אסור כאן. ליתא דא"כ למה צריך הש"ס [לעיל ד"י] לטעמא דמטלטל ושביק, הול"ל משום שלא בירר מעיקרא. אע"כ דדוקא בדאו' צריך לברר מעיקרא כב' לוגין התם, אבל הכא במוקצה דרבנן לא. אמנם בל"ז דברי רכ"מ צ"ע ממ"ד בקדושין [די"ז ב'] ירושת גר לעכו"ם מדרבנן, דתנן גר ועכו"ם שירשו אביהם עכו"ם, יכול גר לומר לעכו"ם, טול אתה ע"ז ואני מעות וכו'. ואם באו לידו, אסור. ואי אמרת ירושת גר לעכו"ם דאו' כי לא בא לידו נמי חלופי ע"ז קא שקיל. עכלה"ג. וקשה ומה מקשה, דלמא לעולם דאו' ואפ"ה ברישא שרי, משום דברישא האיסור הוא משום דאין ברירה. והו"ל מה שלקח הגר כחליפי ע"ז, והרי הכ"מ כ' לעיל דכל אין ברירה היינו משום ספיקא מחמרינן, והרי הרמב"ם כ' [בפ"ט מטומאת מת] דכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א"כ הא דבדאורייתא אין ברירה, נמי מדרבנן הוא, ולהכי מחשש שלא יחזיר לסורו הם אמרו והם אמרו. משא"כ בסיפא דכבר אתא לידי', חלופי ע"ז ודאי קא שקיל. הן אמת דתוס' [שם ד"ה חליפי], הקשו מנ"ל לרבא, דלמא לעולם דאורייתא, ואפ"ה כשלא בא לרשותו מותר דיש ברירה ולא הוה חליפי ע"ז. ותרצו דא"כ אפי' בא לידו כבסיפא, נמי יהא מותר מה"ט. עכ"ל. ודבריהם תמוהים מאד, דהרי קיי"ל בדאור' אין ברירה [כביצה ל"ח א'] ודוחק לומר דקו' התוס' דהו"ל לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאף בדאור' יש ברירה, דל"ל לאוקמא דלא כהלכתא. ואי"ל דעכ"פ תוס' ס"ל דהא דע"ז תופס דמיו, רק מדרבני הוא, ודלא כרמב"ם [רפ"ח מע"ז] שכ' בפירוש דע"ז תופס דמיו מדאור'. ותוס' ס"ל דהך קרא דמייתי הש"ס והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו [כע"ז נ"ד ב'], היינו רק אסמכתא בעלמא. וכן צ"ל נמי להג"ה אשרי בע"ז פ"ד [דנ"ב ב'] שכ' בפירוש דחליפי ע"ז אסור רק מדרבנן. וכיון שכן מצינו שפיר למימר דבדרבנן יש ברירה. ליתא דהרי בל"ז ק' אהא דקאמר הש"ס [ביצה שם] דלהכי המת בבית כל הפתחים טמאין. מדהו"ל דאוריי', אמרי' גביה אין ברירה. וק' הרי רש"י כ' [ביצה ד"י ע"א] דסוף טומאה לצאת טמא רק מדרבנן, אפי' בפתח שבוודאי יוציאוהו דרך שם. ע"כ צ"ל כיון דעיקרו דאוריי', כדאוריי' דמי לענין ברירה. א"כ חליפי ע"ז נמי, אף דנימא שהוא מדרבנן, עכ"פ כיון דעיקר ע"ז דאוריי', כדאוריי' דמי. ואת"ל דתוס' מחולקין בזה ארש"י, וס"ל דסוף טומאה לצאת, טמא מדאוריי', וכפי הנראה גם רש"י בעצמו מסתפק בזה דבעירובין [דס"ח א'] כ' רש"י בעצמו דהוה הלממ"ס. וא"כ כל הלממ"ס כדאור' דמי לכל מילי [ועי' תורת השלמים מחודשין ט"ו]. עכ"פ הרי בהא ודאי מודו תוס' דכל עיקרו דאור' כדאור' דמי לענין ברירה, וכמ"ש תוס' בעצמן [עירובין ל"ז ב' ד"ה מאן], וכן מוכח לע"ד מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפסק הרמב"ם [בפ"ז דמעשר] דאין ברירה, וק' הרי מדאור' נתבטלו ב' הלוגין ברוב. אע"כ דעיקרו דאור' כדאור' דמי [ויש לדחות]. ואילה"ק מדאמרי' [ע"ז דס"ה א'] בעכו"ם שא"ל לישראל העבור לי ק' חביות בעד ק' פרוטות והי' חבית א' יי"נ ביניהן שכרו שרי חוץ מפרוטה אחת, ואמאי הרי אף שסתם יינם דרבנן, עיקר יי"נ דאור' והו"ל כדאור'. התם לאו משום גררא דיי"נ ממש גזרו בסתם יינם. רק משום בנותיהן כפ"ק בשבת, ושכרו באמת מצד הדין שרי לגמרי, ורק משום קנסא אסרוהו [כע"ז ס"ב א']. ועכ"פ לתוס' הנ"ל שפיר י"ל דחליפי ע"ז אף דנימא דאסירין רק מדרבנן. עכ"פ מדעיקרן דאורייתא, הול"ל גבייהו אין ברירה. אע"כ דקושית תוס' בקדושין הנ"ל הוא ממש כקושייתנו לרכ"מ, דאינהו נמי ס"ל דהא דאין ברירה בדאור' הוא מטעם ספק, וכנ"ל, וכיון דספק דאוריי רק מדרבנן אסור, ע"כ הא דאין ברירה בדאורי', היינו דאסור רק מדרבנן, ושמא משו"ה מותר בגר ונכרי, דרבנן לא גזרי גבייהו, דשמא יחזור לסורו, ולהכי גם בדאור' אמרי מה"ט יש ברירה, ולעולם ירושת גר לנכרי מדאור'. ועכ"פ לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעתו"ס, שכתבו דאי משום יש ברירה מקילין ברישא, א"כ אפי' בא לרשותו נמי יהא מותר מה"ט דיש ברירה, ותמוה מה ברירה שייך בשכבר בא הע"ז לרשותו, והוה חליפי ע"ז ממש כשיחליפנו עם העכו"ם. תדע דאל"כ גם לרבא גופי' תקשי, דמה מתרץ דלהכי מקלינן ברישא שמא יחזור לסורו. וק' א"כ בסיפא נמי ניקל מה"ט. אע"כ כיון דבסיפא כבר בא לרשותו הו"ל חליפי ע"ז ודאי. א"כ לתוס' נמי נימא הכי. ומה"ט אי אפשר לומר דלתוס' מיירי סיפא שבא הע"ז ליד הגר בטעות דסבר שאינה ע"ז, או דטעה וחשב דע"ז מותר בהנאה, דאל"כ אטו בשופטני עסקינן שיקח ע"ז שאסורה בהנאה. וא"כ כשנודע לו אח"כ שע"ז הוא, ושע"ז אסור בהנאה, זכיי' בטעות הוה, דאיסורא לא ניחא ליה דלקני [כב"מ דצ"ו ב'] ולא היה ע"ז שלו, ושפיר שייך גבה ברירה אפי' כבר אתא לידי'. ליתא דא"כ גם לרבא ק' כיון דקנין בטעות הוא בסיפא, למה לא יהא הגר מותר ליקח א"כ המעות כמו ברישא. ואף דגם מקח טעות אסור בע"ז עכ"פ מדרבנן [כע"ו ע"א ב']. עכ"פ כיון דרק מדרבנן הוא, הו"ל למשתרי גבי גר, שמא יחזור לסורו. אמנם נ"ל דתוס' שם [ד"ה קלא] הקשו מה יועיל שיחזור לסורו, הרי אז דינו כמומר שאינו יורש את העכו"ם. ובמח"כ רבותינו תירצו בדוחק [יע"ש, ועי' בפירושי ספ"ו דדמאי]. ולפע"ד הא דאמרי' שיחזור לסורו אינו ר"ל שאז נדינוהו אנחנו שיירש רק ע"י שיפסיד ע"י דיני התורה, ימאס בדת יהדות. א"כ ה"ת ברישא שלא גרם הוא לעצמו כלום משא"כ בסיפא שגרם הוא לעצמו שזכה בע"ז, לא ימאס עי"ז בדת יהדות, דאיהו דאפסיד אנפשי'. מיהו כל זה לרבא שהטעם הוא משום חשש שיחזור לסורו א"כ בסיפא אין לחוש. אבל לתוס' כיון דסיפא מיירי בזכיי' בטעות. דאינו אסור רק מדרבנן הול"ל גבי' יש ברירה כמו ברישא. וצ"ע. אמנם דברי רכ"מ הנ"ל שכ' דהא דאין ברירה בדאור' הוא רק מטעם ספק דאור' לחומרא ולפיכך לחומרא אמרי' נמי יש ברירה בדאור', תמוה לפע"ד ממ"ד גיטין [דמ"ח א ] דלר' יוחנן דס"ל אין ברירה בדאור', היכי משכח"ל דמייתי אדם בכורים דלמא לא הגיעו לו חלקו מירושת אביו, והרי כתוב מארצך. ומאי קו', הרי לחומרא אמרי' יש ברירה בדאור'. ואת"ל התם שאני, כיון דלענין שצריך להחזיר חלקו לאחיו אמרי' אין ברירה, לענין בכורים נמי הול"ל אין ברירה, או דהבאת בכורים שאינו חייב, נמי קולא הוה דמייתי חולין לעזרה [כב"ב פ"א ותוס' חולין דק"ל ע"ב]. עכ"פ ק' ממ"ד [גיטין דכ"ה א'] בפירוש דאפי' לקולא ס"ל לר' יוחנן דאי ברירה בדאור'. ואת"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דהתם לר' יוחנן. אבל רכ"מ כ' אליבא דר' אושעי' דקיי"ל כוותי'. עכ"פ הרי קיי"ל נמי אין ברירה לקולא, בחלקו י' כנגד י' דפטורים ממעשר [כרמב"ם פ"ו מבכורות]. ואי"ל דהתם מדכתיב צאנך בברור לך [כתוס' גיטין שם]. דעכ"פ ק' נילף מנה בעלמא דאף לקולא לא נימא ברירה. אולם עכ"פ בהא מיושב ק' רלח"מ לרמב"ם [פ"ו מבכורות ה"י] דהרמב"ם דפסק בהא דאין ברירה מזכי שטרא לבי תרי. וע"ש. ולפי דברינו מיושב דהכא שאני מדכתיב צאנך הברור לך. ועכ"פ דברי רכ"מ צ"ע:

מן העפר. פירש הר"ן ז"ל צפיעי בקר או צאן מטמינין בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור:

ולא מן הרעפים. נראה שהוא טעות וכן בירושלמי ליתיה ולא בהרי"ף ז"ל גם במגיד משנה שם רפ"ד ליתיה גם בטור א"ח סימן תק"ב גם במשנת החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק וגם באבודרהם ז"ל ליתיה ופי' ז"ל אור היוצא מן העפר היא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים:

ואור היוצא מן המים. הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנכח השמש וכנגדה צמר גפן נקי ויבער בה וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אלמהא בערבי וכן עושין באבן וברזל וכן עושין בעץ בהרגילו על עץ אחר במהירות עכ"ל ז"ל. וק"ק לזה שמצינו בפ' מקום שנהגו ובירוש' דברכות פ' אלו דברים ובבראשית רבה פרשה י"א זימן לו הקב"ה שני רעפים נ"א אבנים והקישן זו בזו ויצאת מהן האור ובירך עליהן וכו' וי"מ מאי רעפים אבנים קלים. ורבינו עובדיה ז"ל אין הכרע בפירושו ז"ל אי גריס לה:

ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם. גרסינן ובטור א"ח סי' תק"ח והה"נ שאין מלבנים את האבנים וכמו שהוא בפירוש הרמב"ם ז"ל וביד שם לא כתב אלא אין מלבנים את האבנים: והטור העתיק שם כלשון משנתנו. בספר לבוש החור כתב שם שניהם אין מלבנין אבנים ורעפים. ובירוש' אית תנאי תנו מלבנין אמר רב חסדא מ"ד מלבנין בבדוקים ומ"ד אין מלבנין בשאינם בדוקים ע"כ פי' אם יוכלו לקבל לבונן הלכך ביום טוב לא דילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך:

ועוד א"ר אליעזר. החילוק שיש בין תוס' לרש"י ז"ל כתבתיו בפ' שני דעירובין וכתב הר"ן ז"ל והר"ז הלוי ז"ל כתב כיון דהאי נמי בהדלקה מיירי גמרינהו לכולהו מילי דהדלקה וכי האי גוונא לא חשיבא הפסקה ואחרים תרצו דכיון דאפסקוה במילתא דס"ל איהו נמי לא חשיב הפסק כלל ושפיר תני ועוד ע"כ:

ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון פירות דאיחזי ולא איחזו פי' שיבשו ולא כל צרכן דאיכא אינשי דאכלי להו ואיכא אינשי דלא אכלי להו ואם זמנם מעי"ט גלי דעתיה דאכיל להו. ופי' בערוך מוקצה הוא המקום המוכן להקצות בו פירות כדי לייבשן כדי שתגמר מלאכתן פי' אחר פירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה ע"כ. ובגמ' רמינן דר' אליעזר אדרבי אליעזר דתנן בפ"ח דתרומות היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור וכו' וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דסתם ענבים לדריכה קיימי ומוקצה דמתני' היינו לא נגמרה מלאכתו ומתני' אוקימנא בגמ' טעמא דר' אליעזר דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעא למעשר דמשום דבוריה שהתנה לא מצינן למימר דקבע דהא לר' אליעזר מותר חוזר לא קבע כדשמעינן ליה בההיא דהנוטל זיתים מן המעטן דבפ"ד דמעשר ראשון וכל שכן דבדבורא בלא מעשה לא קבע וקאי בקושיא דוק דאפשר דמאי דמייתי בגמ' דברי ר' נתן דאמר לא כשאמר ר' אליעזר יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ"ש ויגמור בא לתרץ הקושיא כלומר לעולם לר' אליעזר שבת קבעא למעשר והאי יגמור דקאמר היינו למ"ש ול"ד לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו בפ"ד דמעשרות למ"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעא עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת אח"כ מצאתי שגם רבינו שלמה לוריא ז"ל הגיה בלשון הגמרא התם כדקתני טעמא ר' נתן אומר וכו' וכדכתיבנא. וז"ל הגמרא בקיצור כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עילויה אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן והאריך רש"י ז"ל בפירושו. ותוספות ז"ל כתבו בקיצור וז"ל הקמ"ל דטבל מוכן הוא אצל וכו' לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדקתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו בשעבר ותקנו הכי הל"ל העומד על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן ע"כ:

ואומר מכאן אני אוכל למחר. כתבו תוס' ז"ל מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש דלעיל בפ"ק קאמרי לא יטול אא"כ נענע והכא קאמרי דבאמירה בעלמא סגי דהא ר' אליעזר שמותי הוא וי"ל דלא קשה דלא מחלפא שיטתייהו דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל קא אמרי ב"ה דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום וי"ל דשאני הכא דאקצייה בידים ע"כ וכבר כתבתי לעיל בפ"ק לשון הירושלמי בזה. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וביד פי שני דהלכות יו"ט סי' ט' ובב"י בא"ח סי' תקי"ח: