משנה ביצה פרק ד׳ משנה ה׳

אין שוברים את החרס ואין חותכין הנייר כו': נייר ידוע וכשנותנין עליו שמן עומד לפני האש כל זמן שימצא בו שמן ואין גורפין תנור וכירים ומכבשים פירוש שמשוין האפר ואם מנע הבישול גורפין אותו האפר. ובקעת חתיכה של עץ שאינה כלי ואמר וכן בדלת רוצה בו כי כן המשפט בדלת אין סומכין אותו בבקעת כי העיקר אצלנו לא ניתנו עצים אלא להסקה:

אין שוברין כו'. כשצולין דגים על האסכלה. חותכין קנים. או קש שבלים. או שוברים חרסים. או חותכין נייר וכו'. וסודרין ע"ג האסכלה. מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. רש"י:

[*אבל מכבשין. פי' הר"ב משכיבין את האפר ואת העפר. כדי שיהיה חלק. ומסיים רש"י משפילו ומשווהו. שלא יגע בפת שמדובקין בדפנותיו וישרפנו. מכבשין פרימברי"א בלע"ז [*)צו זאממען דריקען, איינפרעססען.] עכ"ל. ואע"ג דבגורפין לא הזכירו אפר חד מתרי תלת נקטי]:

ואין מקיפין. פירש הר"ב מקרבין. וכ"כ רש"י ועיין פרק ד' משנה ג' דמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב כמו אין מקיפין בריאה. וכן לשון רש"י והר"ן. והחכמת שלמה לא הגיה בזה. ותמהני דבהדיא אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק ג' דחולין בגמרא דף נ' ע"א. דמקיפין בריאה ואין חולק עליהם. ויש למחוק מלת אין. א"נ יש להגיה בבועי. דהכי איתא התם סוף דף מ"ו ע"ב. דאין מקיפין בבועי. וכתבו הר"ב בסוף פ"ג דשקלים. [*ובמשנה ה' פרק י"א דשבת]:

לשפות. פי' הר"ב לערוך ולהושיב כו'. ולשון עברי הוא כמו שפות הסיר דמלכים ב' ד' [ל"ח] ויחזקאל כ"ד [ג']. ומ"ש הר"ב ואסר לה משום דדמי לבנין. מסיים רש"י ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת. פירש הר"ב דלא נתנו עצים אלא להסקה. גמרא. ופירש הר"ן שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם. ויש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות. ע"כ. והיינו דתנן בקעת שנתבקע להסיק ואפ"ה אין סומכין כו'. ורש"י פירש בגמ' דף ל"ג ע"ב. דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור. כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה:

וכן בדלת. הר"ב העתיק וכן הדלת. ולא שגורס כן במשנה דהא בגמרא פריך בדלת ס"ד. ומשני אימא וכן הדלת. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי הגירסא וכן הדלת. ואולי כן גירסת הר"ב. גם ל"ג בבבלי הפירכא וכו']:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' הר"ב משום דנראה כמוליכה למכור בשוק. גמ'. וכתב הר"ן וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה. דהא לא נתנו עצים אלא להסקה. איכא למימר נפקא מיניה דאפילו אזמניה מאתמול דלאו מוקצה הוא. אפ"ה אסור. משום דנראה כו' ע"כ. וקושיתו מבוארת. דקשיא ליה לאוקמא מתני' בתרי טעמי. ודלא כמ"ש הב"י סוף סי' תקכ"ג שהוקשה לו דתיפוק ליה משום מוקצה לפי שאפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי. דזו מנין לו. ועוד דבהדיא איתא איפכא בגמרא דס"ד דר"א בר"ש מתיר מטעמא דס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה. ואמרינן דלא. אלא בהא אפילו ר"ש מודה מטעמא דמחזי כאזיל לחינגא. [*ותו דאדלפי שלא נתנו עצים כו' כדלעיל בד"ה ואין סומכין מסיים באותה ברייתא ור"ש מתיר].

ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח כדי להניחן תחת דג מליח הנצלה ע"ג אסכלא, שלא ישרף. ואסור משום מתקן מנא:

ואין גורפין תנור וכירים אם נפל לשם מטיח הטיט, ואפשר לצלות בלי גריפה, הו"ל טלטול מוקצה בחנם. [ולרש"י הטעם משום מתקן מנא. והו"ל מתניתין דלא כהלכתא, דקיי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותר לתקנן [עי' פ"ג סי' ל"ג]:

אבל מכבשין ר"ל שכובש ומרדד ודוחק האפר שלא יגע בפת שדיבק בדופן התנור. דאף דבזה מטלטל מוקצה, עכ"פ כיון דאם לא יעשה כן יתקלקל הפת שרי. או נ"ל דלהכי שרי מדהו"ל טלטול כלאחר יד [אמנם ב"י תק"ז פירש דמיירי שמטלטל האש עם האפר שבו, דאז אינן מוקצה. וע"ש במג"א סק"כ]:

ואין מקיפין אין מקרבין:

שתי חביות חביות של חרס:

לשפות עליהן את הקדרה ר"ל להושיב קדירה עליהן ממעל לאש שבין החביות. ואסור מדדמי לבניין:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת [שפאן]. דעצים מוקצין מלהטלטל רק להסקה:

וכן בדלת וכן הדין בדלת שאין סומכין אותה בבקעת [תק"ב]:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב דמחזי כמנהיגה למכרה [תקכ"ב]:

אין שוברין את החרס ואין קורעין. כו' ביד פכ"ג דהלכות שבת סי' ו' ובפ"ד דהלכות י"ט סי' ח' ובטור א"ח סי' תק"ח:

אין גורפין. וכו' לשון רעז"ל עד ואתיא כרבנן. אמר המלקט פי' הר"ן ז"ל א"נ אפי' כר' יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה וביד פ"ג דהלכות יו"ט סי' י' ובטור א"ח סי' תק"ז:

בפי' רעז"ל. אין מקיפין בריאה ונראה שר"ל אין מקיפין בבועי הנזכר בדיני הריאה והוצרכתי לפרש ולא להגיה מפני שכך הלשון ג"כ בפי' רש"י והר"ן ז"ל:

ואין סומכין וכו'. ביד שם פ"ד סי' י"א ובטור א"ח סי' תק"ב ואיתה בשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) ופי' הר"ן ז"ל סוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיא דפ' כל הכלים דהתם מייתי מתני' דאין סומכין את הקדרה ואמרי' דהיינו טעמא משום דגזרינן י"ט אטו שבת ומפקינן לה מהלכתא דמוקמינין לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרינן עלה ב"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתה בדוכתה הלכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא עכ"ל ז"ל והיא דעת הרז"ה ז"ל ג"כ:

בפי' ר"ע ז"ל נראה שצריך להיות כך ואין סומכין את הקדרה בבקעת דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובקעת עצים שנתבקעו:

וכן בדלת. בגמ' ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ש מתיר דלית ליה מוקצה:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל בי"ט. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק ובהא אפי ר"ש דלית ליה מוקצה מודה ובטור א"ח סי' תקכ"ב:

ור' אלעזר בר"ש מתיר. לא גרסי' ליה ואע"ג דבגמ' בדפוס איתיה משמע לי קצת מתוך סוגיית הגמרא דל"ג ליה במתני' דהא בתר דמייתי ברייתא דאין מנהיגין את הבהמה במקל בי"ט ור"א בר"ש מתיר פריך לימא ר"א בר"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה ומשני בהא אפי' ר"ש מודה וכו' כדכתבי' וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי"ף ז"ל ליתיה: