משנה ביצה פרק ד׳ משנה ג׳

אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה כו': בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת כו': שעור זו המשנה כך אין מבקעים עצים מסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אלא אם נשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל. וטעם אלו הדינים כבר כולם קדמו ונתבארו. וקופיץ הוא כלי ברזל שחותכין בו הבשר ואין ראוי לבקע העצים אלא בצד הקצר שהוא כמו החץ ונקרא זכרות והצד הרחב נקבות לפי שאין דרך בני אדם לבקע בו ויהיה שינוי. ומה שאמר רבי מאיר פוחת אינו רוצה לומר שיסתור הכתלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כתלי אותו החצר לבנים סדורים מבלי בנין ואין הלכה כר"מ:

לא מן הקורות. פירש הר"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר"ש. כמ"ש הטור סימן תק"א. וכתב ב"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש [*וכדכתב הר"ב בסוף משנה א']:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. כתב הר"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש"י ריש מכילתין וכדכתב הר"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע"ג דבשבת סתים לן כר"ש במשנה ד' דפרק כ"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין:

ואין מבקעין. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא וה"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב"ד כתב כיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי במ"ז דפ"ק:

ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש"י:

מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן:

בקופיץ כתב הר"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש"י:

נוטל ממקום הפחת. פי' הר"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ"ב פכ"א דשבת. דאם הונחו שם מע"ש הוה בסיס ואסור. ואע"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר"ן בשם הרמב"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל"ד] ולמ"ש בשם הרמב"ן ה"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן:

לא מן הקורות שמוקצות לבניין:

ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אפילו היה רעוע מעיו"ט עכ"פ נולד הוא [תק"א]:

ואין מבקעין מקורה שנשברה מעיו"ט:

לא בקרדום [אקסט]:

ולא במגרה [זעגע]:

ולא במגל [זענזע]. משום דמוקצין למלאכתן:

אלא בקופיץ [פליישהאקקע], שצדו א' רחב, וצדו ב' מחודד, ולא שרי רק בצד המחודד כדי לשנות מאופן בקוע בחול. ואף דבקיעת עצים הו"ל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט דאסור. עכ"פ בקיעת עצים אינה מלאכה רק אסור מדהו"ל עובדין דחול, ולצורך יו"ט שרי ע"י שנוי. ואנן נוהגין לאסור בקיעת עצים אפילו בחוה"מ. ורק לבקוע בסכין שרי אפילו ביו"ט [שם]:

בית שהוא מלא פירות מוכנים לאכילה:

סתום י"א דמיירי אפילו בכותל בריא. וי"א דוקא ברעוע:

ונפחת שנפל הכותל ביו"ט:

נוטל ממקום הפחת מכאן מוכח דבהוציא עכו"ם ביו"ט לפתות החפורים בארץ בחורף, שריין ביו"ט. מיהו בעשה לצורך ישראל, אסורים [תקי"ח] ועיין פ"ג סי' י"א:

ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל ודוקא בהיה הכותל מאבנים סדורות זע"ז בלי טיט:

אין מבקעין עצים. וכו' סתם לן הכא בי"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וה"נ סתם לן לקמן ס"פ בתרא בההיא דאין שוחטין את המדבריות. וביד שם פ' שני סי' י"ב ושם בשלהי פ' מי שהחשיך אמרינן דר' יוחנן כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה פי' מסיים בה דברי ר' יוסי בר' יהודה ודכוותה כתבתי בפ' חבית סוף סי' ה' ובטור א"ח סי' תק"א:

אין מבקעין כו' ביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' י':

ולא במגל. ירוש' אית תנאי תני מבקעין אמר רב חסדא מ"ד מבקעין במגל של יד מ"ד אין מבקעין במגל של קציר ע"כ:

אלא בקופיץ. ומצאתי מוגה קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר. אכן בתרגום בכשיל בקופיץ בצדי: וכתוב בשבלי הלקט סי' פ"א והקשה ה"ר אליעזר מטול ז"ל היאך מותר לבקע עצים בי"ט והלא היא אב מלאכה כדאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן ועוד היה יכול לבקע מעי"ט והיכי שרי אפי' בלא שנוי ותירץ י"ל דלהכי התירו לבקע דכמו דבר שאי אפשר הוא דזימנין מימליך לעשות מאכל שלא היה בדעתו מאתמול ורבינו ישעיה ז"ל תירץ האי דאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קסמין דקים כדי להאחיז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טרחא בעלמא דמשום כבוד י"ט התירו ומורי יעלה ז"ל דחה זה הפירוש ונ"ל לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי אוכל ע"כ: ועיין כאן בהר"ן ז"ל:

בית שהוא מלא פירות. וכו' בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) וביד שם פ' שני סי' ט' ובטור א"ח סס"י תקי"ח ובגמ' א"ר זירא בי"ט התיר ר"מ כיון דמדרבנן הוא דאסיר משום שמחת י"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול ותניא נמי הכי: