משנה בכורות פרק ח׳ משנה ב׳

יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינן בכור לא כו': מה שאפשר להיות בזה שתהא האשה מעוברת משני וולדות ונקרע דופנה ויצא א' מהן ואח"כ יצא השני כדרך העולם ומתה אחר שיצא השני אבל מה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא ענין זר מאד ואין הלכה כרבן שמעון:

יוצא דופן והבא אחריו. פי' הר"ב כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה כו'. אבל להוציא ולד וכו' ושתתרפא האשה ותתעבר ותלד כתב רמב"ם דאי אפשר ונראה עוד מדבריו. שבהכרח תמות:

שניהם אינן בכור. כתב הר"ב הראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו לו בעינן. גמרא. ופי' רש"י וילדו לו בעינן דרך לידה. וכן יראה שהיא דעת הר"ב מדסתם ולא פירש. אלא דסבר דבמשמע' שמעינן לה. וכתבו התוס' דמשמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ') ברישא מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה משום דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר. עד שתלד ממקום שמזרעת [וכן פי' הר"ב שם] אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם. ע"כ:

ולא לכהן. בפרק י"א מהלכות בכורים העתיקה הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ שהיא בבכורות סוף פ"ב וכר"ע. ע"כ. ולא היא דהתם לענין בכור בהמה אלא הך דהכא הוא וכת"ק:

רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. לשון הר"ב סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע וסברא תמוהה היא זו. דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך הלידה של כל העולם. ובגמרא ר"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. ועיין ברפ"ה דנדה. שכתבתי מהיכא משמע ליה דרבויא הוא. ופירש רש"י לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה. הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם:

והשני לחמש סלעים. כתב הר"ב סבר בכור לרחם אע"פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. וא"ת מהאי טעמא גופיה [יהא] יוצא דופן בכור לחמש סלעים ואף על גב דכתב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ"ב דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואף על גב דהתם נמי כתיב פטר רחם. י"ל דסברת ר"ש חלוקה מר"ט ואע"ג דהבא אחריו פשיטא ליה טפי דהוי בכור מר"ט מ"מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם. תוספות:

יוצא דופן והבא אחריו שקרעו דופן בטנה של אשה שתאומים בבטנה בהקשותה בלדתה והוציאו וולדה א' דרך הדופן. כדי להציל לכה"פ הולד. ואח"כ יצא אחיו דרך הרחם. אבל בלא תאומים. א"א שתחזור להתעבר ותלד. דמצוי שתמות כשיבקעו בטנה:

לא לנחלה ולא לכהן דהראשון לא הוה בכור לנחלה. דוילדו לו בעינן. ויציאה דרך דופן לא מקרא לידה. והשני ג"כ לא. מדאינו ראשית אונו ובכור לכהן נמי לא הוו. דראשון אנו פטר רחם. והשני אינו בכור לבנים. רק בכור לרחם:

הראשון לנחלה מדכתיב אשר תלד. לרבות יוצא דופן. על כררך דגם דרך דופן מקרי לידה:

והשני לחמש סלעים דס"ל בכור לרחם אף שאינו בכור לולדות. נמי הוה בכור לפדיון. [ונ"ל דאפ"ה י"ל דס"ל דבבהמה כה"ג הבא אחר יוצא דופן אינו בכור לכהן. כר"ע לעיל [ספ"ב]. דמדס"ל לר"ש בכור לדבר אחד הוה בכור. על כרחך כר' אבינא ס"ל. דקאמר [לעיל די"ט א']. דמדאצטריך קרא למכתב בכור יתירה גבי בהמה. ע"כ למעוטי הבא אחר יוצא דופן שלא יהיה לכהן. יע"ש]:

שניהם אינם בכור. ראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו בעינן משמע דרך לידה שני נמי לא וכו' כן פי' רש"י ז"ל. אבל תוס' ז"ל פירשו דגמר לידה לידה מאשה כי תזריע וילדה זכר מה התם אינה יושבת ימי טומאה וימי טהרה עד שתלד ממקום שהיא מזרעת אף לידה דהכא נמי לא הוי בכור לנחלה עד שתלד ממקום שהיא מזרעת. ור"ש דהכא לטעמיה כדאמרי' בגמרא בסמוך דמרבי התם יוצא דופן מתלד דיושבין עליו ימי טומאה הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמר מהתם ע"כ. ואיתה למילתיה דר"ש בת"כ ראש פרשת כי תזריע:

והשני לחמש סלעים. דס"ל בכור לדבר אחד כגון האי שני דהוי בכור לרחמים הוי בכור. וא"ת מהאי טעמא גופיה [כו' עי' תוי"ט]. וביד שם סי' ט"ז ושם סי' י"ח ושם נפל טעות בדברי כסף משנה שהורה עליה בס"פ שני דבכורות וכר' עקיבא והוא עצמו על מתני' דלעיל דבספ"ב דמתנייא לענין בכור בהמה הורה בהלכות בכורות פ' שני סי' ד' שהיא בבכורות ספ"ב וכר' עקיבא: