משנה ערכין פרק ב׳ משנה ו׳

אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן כו': אבל הי"ב לוים כנגד ט' כנורות ושני נבלים וצלצל ואי אפשר להיות פחות מהן ודע שהחצוצרת מוסיפין על מניינם עד ק"כ ולא יותר וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב: ונבל וכנור מכלי היתרים ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה: ותבל בנעימה ר"ל להנעים הקול ולמשוך אותו: אח"כ אמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינן עולין ממנין י"ב לוים ואין עומדים עם לוים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם מבין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער רצוני לומר שהיו [מצערין להן] ומצטערים אותן לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה: ומה שאמר אין קטן רצונו לומר שבתחלת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעת שהלוים אומרים שירה:

איין פוחתין מי"ב לוים. ל' הר"ב תשע לט' כנורות. ושנים לשני נבלים וא' לצלצל. אבל חצוצרות כהנים היו מחצצרים כדמוכח קרא דלעיל. והכי תנן במ"ג פרק בתרא דתמיד. ומיהו קשיא לי למ"ד עיקר שירה בפה והכי קי"ל. כמ"ש לעיל. הני י"ב לוים כנגד מי. ולשון הרמב"ם [בפי']. אלו הי"ב לוים כנגד ט' כנורים וכו'. ועוד פירש בדראב"י דאין עולין מן המנין. אותן שאומרים שיר על הכלים ולא בפה. אינן עולין ממנין י"ב לוים. ועמ"ש לקמן בדבור אין עולין כו'. ובגמ' הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד ע' כנורות כו' שנאמר (ד"ה יז' כ"ה) הוא ואחיו ובניו י"ב ושם כתוב כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות. ויתכן לומר שהיו אומרים בפה ומנגנים ג"כ בכלי שיר. והכי משמע דכתיב בתחלת הפרשה הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים. ולישנא דנבאים בפה משמע וזו סיוע לר' חנינא בן אנטיגנוס דמתני' ד'. ואינך תנאי סברי דאע"פ שכך היה לא לעכב נבחרו הם דוקא.

הדוכן. פירש הר"ב אצטבא כו'. עיין ספ"ב דמדות:

אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. גמ' דאמר קרא (עזרא ג׳:ט׳) ויעמד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו וגו'. פי' התוס' דסיפיה דקרא בניהם ואחיהם הלוים בניהם ל"ל והלא הזכיר [בכל] א' בניו אלא ש"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים:

אין עולים למנין. פירש הר"ב למנין הלוים הצריכים לדוכן. וכן לשון רש"י ומהכא נמי מוכרח דהא דפי' הר"ב לעיל י"ב לוים לכנורות כו' דלא פירש כן. אלא כלומר כנגד ולא שהיו מנגנים בכלים ולא בפה דאל"כ מאי קאמר ראב"י שאין עולין למנין. הא ת"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי. וא"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי ועיין לעיל כתבתי ל' הרמב"ם שמפרש הא דאין עולין בענין אחר:

אין פוחתין משנים עשר לוים. לרמב"ם [פ"ג מכלי מקדש] ר"ל י"ב משוררים בפה, דבפה לא היו משוררים רק לויים, ולתוס' [מכילתן ד"י ע"ב] ר"ל י"ב לוים בכלי שיר, דהיינו ט' כנורות, וב' נבלים, וזוג לצלצל א', ולא חשיב ב' חצוצרות משום דרק כהנים תקעו בחצוצרות על שולחן החלבים לסימן שיתחילו הלויים שבדוכן לשורר, ולא חשיב נמי חליל, משום דרק בי"ב יום בשנה מכה בחליל, [אולם אפשר דלתוס' המזמרים היה ג"כ משוררים, וא"כ יש חילוק בין כלי זמר של נפיחה או של תנועות האצבעות]:

עומדים על הדוכן. הוא אצטבא בלשון ישמעאל [ערוך], שהיה כעין אצטבא עם ג' מדריגות, שעליו עומדין הלויים המשוררים והמזמרים:

אין קטן נכנס לעבודה. ר"ל אין הקטן כשר לשום עבודה ושימוש שבמקדש:

אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. אז נכנסים הלויים הקטנים לשורר עמהן, דרק לעבודה זו כשרים [כך פי' רש"י הכא וכ"כ הראב"ד (פ"ה מכלי מקדש), אמנם לרמב"ם שם ר"ל דהמתחיל לעבוד במקדש, אינו נכנס להתחיל עבודתו רק בשעה שהלויים עומדים בשיר, ולישנא דמתני' קצת משמע כרמב"ם דקטן דנקט מתני' היינו המתחיל בעבודה, דאל"כ הול"ל אין הקטן כשר לעבודה רק לשיר, וגם מסוגיא דחולין [דכ"ד ב'] משמע כרמב"ם, וע"ש]:

ולא היו אומרים בנבל וכנור. ר"ל דהקטנים לא זמרו בכלי שיר, דמסתמא אינן בעלי מלאכה גדולה בחכמה זו [ולשון אמירה שייך נמי בכלי שיר, כדאשכחן בקרא, הנבאים בכנורות [ד"ה א' כ"ה] אמנם לרבינו תוי"ט שכתב דה"ק קרא שהיו משוררים בפה ומנגנים ביד, נ"ל לדבריו טעמא דמתני' דלהכי אין הקטנים מזמרים בשעה שמשוררים, משום שחושיהם חלשין מלעשות ב' דברים אלו בשלמות יחד מבלי שיושחת נעימות סדר השיר]:

כדי ליתן תבל בנעימה. ר"ל ליתן תבלין בנעימות הקול, דקול הקטנים דק וצלול, ומתבל קול העב של הגדולים:

אין עולין למנין. שאין הקטנים מצטרפין למנין הי"ב לוים הצריכים לשורר בדוכן, [ואף אי נימא דלתוס' הנ"ל סי' מ"ז די"ב דחשיב תנא היינו מזמרים, ושהמזמרים לא היו משוררים, נ"ל דאפ"ה שייך למתני גבי קטנים שאינן עולין למנין, דהיינו למנין המשוררים, דאף למשוררים היה מסתמא מנין י' דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה [כמגילה כ"ג ב']:

ואין עומדים על הדוכן. כדי שלא יטעו לצרפן למנין:

וצוערי הלוים היו נקראין. דלשון צוערי תרתי משמע, לשון ילדות, כמו ורב יעבוד צעיר, ומשמע נמי לשון צער, שע"י שקולם דק מצערים את לויים הגדולים שיתחזקו גם הם להרים קולם כדי להנעים כמותן, שכשישורר בנמיכה יהיה קולם עב ובלתי מקובל ונעים נגד קול הקטנים [כך נ"ל, ודלא כמשמע לכאורה מרש"י ומהר"ב שהגדולים מצטערים שאינן יכולין לבסם כמותן, דאדרבה ע"י עירוב קולות שניהן ינתן תבלין בנעימה]:

אין פוחתין משנים עשר לוים תשעה לט' כנורות ושנים לשני נבלים ואחד לצלצל עכ"ל רעז"ל ושתי חצוצרות כהנים תוקעין בהם ולא לוים והכי תנן בפ' בתרא דתמיד שני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם ולא חש התם למיתני כנורות וחלילים לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים וק"ק דקתני התם והקיש בן ארזא בצלצל ושמא דחדא מינייהו נקט תוס' ז"ל:

אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים (מ"מ אומרים) בשיר פי' אז נכנסין לוים קטנים לשורר עמהם ומפיק לה ר' יוחנן בגמרא מקרא דכתיב ויעמוד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עושי המלאכה בבית האלהים בני יונדב בניהם ואחיהם הלוים ופי' הרגמ"ה ז"ל ובני יהודה היו קטנים מלמד שכולן היו מנצחין בשיר גדולים וקטנים והרא"ש ז"ל כתב בשם הר"ר אלחנן ז"ל דמיתורא דקרא דריש דלמה ליה למיכתב בני יהודה הרי הזכיר כל אחד בניו ישוע ובניו קדמיאל ובניו אלא להשמיענו דקטנים עולין לדוכן עם הגדולים ע"כ אבל ר"י ז"ל כתבו התוס' בשמו דמיתורא דמלת בניהם קא דריש דבניהם למה לי והלא הזכיר כל אחד בניו אלא ש"מ דלהכי כתבי' דהוי מיותר ומשמע קטנים ע"כ. וביד פ"ה דהלכות כלי המקדש סימן ט"ו. וכתב שם בכסף משנה דמשמע ליה לרבינו ז"ל דהא דקתני אין קטן נכנס וכו' הה"נ דמיירי בכהן דמ"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא"כ מאי לעבודה דקתני הלכך משמע דה"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדין בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה וצריך לומר לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה ע"כ אבל הראב"ד ז"ל שם בהשגות ס"ל דלא מיירי אלא בלוי בלבד:

לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור נבל לחוד וכנור לחוד ואפילו לר' יהודה דיליף דכנור של עולם הבא של עשר נימין מקרא דכתיב עלי עשור ועלי נבל ומקרא דכתיב הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו דמשמע דנבל וכנור חד הוא שאני כנור דלעולם הבא דאיידי דנפישין נימין דידיה נפיש קליה כי נבל וקרי ליה קרא נבל:

כדי ליתן תבל התיו בנקודת צירי והבית בנקודת פתח וכך מצאתי מנוקד בפי' הרגמ"ה ז"ל כתיבת יד. ובערוך בערך תבל לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן תבלין בנעימה פי' לפי שקול הילדים הוא דק היה קולם מנעים את השירה כמו התבלים המנעימין את האכילה ע"כ:

ואין עומדין על הדוכן נ"א ולא עולין לדוכן:

ר' אליעזר בן יעקב אומר אין עולין למנין ואין עומדין על הדוכן הרמב"ם ז"ל מפ' דלא קאי אקטנים אלא אאומרים שירה בכלי וז"ל אח"כ אמר ראב"י שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין י"ב לוים ואין עומדין עם לוים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים נגזר מן צער רצונו לומר שהיו מצערין אותם לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימו' שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה עכ"ל ז"ל וכן ג"כ פי' בפ"ג דהלכות כלי המקדש:

מבין רגלי הלוים תוס' ס"פ לולב הגזול ודפ"ק דחולין דף כ"ד והר"ר יהוסף ז"ל הגיה כבין רגלי:

וצוערי הלוים היו נקראים גמרא תנא וסועדי הלוים היו נקראין כלומר עוזרים ותנא דירן קרי להו ציערי משום דלוים גדולים קולם עבה ולוים קטנים קולם דק ויפה ומצערים את הלוים שאין יכולים לבסם את קולם כמותם: