אונאה במקח – מתי מחיר גבוה מדי אסור?

הפסוק והאיסור

הפסוק בפרשת בהר (ויקרא כה, יד) מדבר על שני הצדדים – ״ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך״. כך פוסק השולחן ערוך: ״אסור להונות את חברו בין במקחו בין בממכרו, ואיזה מהם שאינה – בין לוקח בין מוכר – עובר בלאו״ (חושן משפט רכז). והמשנה מוסיפה: ״אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה, כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר״ (בבא מציעא ד, ד).

שלושה פסוקים אחר כך נאמר ״ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך״ – שעליו נלמד איסור אונאת דברים, הנדון במאמר אונאת דברים. כאן העניין הוא כסף.

השיעור: שתות

המשנה (בבא מציעא ד, ג): ״האונאה – ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו״. הרמב״ם מפרט את שלוש הדרגות (הלכות מכירה יב, ב–ד):

מה לא נכלל – ומה כן

״אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות״ (בבא מציעא ד, ט). מאידך, הקיצור מרחיב: ״כשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע״ (קיצור שולחן ערוך סב, ב).

טעות בכמות שונה מטעות במחיר. מי שמכר במידה, במשקל או במניין וטעה ״בכל שהוא – חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים, אבל בחשבון חוזר״ (חושן משפט רלב). גם עשרה שקלים שנגבו ביתר בטעות בקופה – מחזירים.

״הנושא ונותן באמונה״

האם מוכר חייב למכור במחיר השוק? לא בהכרח. הקיצור (סב, ג) כותב: ״הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד? חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך וכך אני רוצה להשתכר בו״ – אף על פי שהמחיר גבוה, הקונה יודע ומסכים. וכך ברמב״ם (הלכות מכירה יד, א). האיסור הוא על ניצול חוסר ידיעה, לא על רווח. על היושר במסחר בכלל – במאמר משא ומתן באמונה.

טעויות נפוצות

• לחשוב שאונאה היא רק בעיה של המוכר. גם קונה שמנצל מוכר שאינו מכיר את שווי החפץ עובר.
• לחשוב שבעסקה בין סוחרים ״הכול הולך״ – המשנה קובעת ״כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר״.
• להמתין זמן רב אחרי שגילית את המחיר האמיתי – הזכות לתבוע מוגבלת בזמן.