וקראת לשבת עונג · פרשת אמור

וה׳ בהיכל קדשו - הס מפניו!

בפרשתנו מנויה העבירה החמורה ביותר בתורה, עוון חילול השם. ובזוהר הקדוש גילו, שבעוון זה מתעכבת הגאולה: ״על תלת מילין מתעכבין ישראל בגלותא. על דעבדין קלנא בשכינתא (על שלושה דברים מתעכבים ישראל בגלות. הראשון שבהם: שגורמים קלון לשכינה) ומהררי אפייהו משכינתא (ומחזירים פניהם מהשכינה) ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא (על שמטמאים עצמם לפני השכינה בעוונותיהם).

וכתב הגאון רבי אליהו מאני זצ״ל, רבה של חברון, שבכלל קלון השכינה חלילה הוא המדבר בבית הכנסת דברי חולין! וכבר העידו על רבינו האר״י הקדוש זצ״ל, שלא רצה לדרוש בדברי תורה בבית הכנסת שמא ימשך לדברי חולין -

משל למה הדבר דומה, למלך אדיר שביקש לעשות לו עטרת מלוכה. שלח זהב רב, אבנים טובות ומרגליות אל הצורף, ואמר לו: ״כתר זה אענוד לראשי בשבתי על כס המלוכה לעיני בני עמי, רצוני לחזות בעבודך בעת עיצובו וליהנות ממעשה ידיך. בוא ועלה לארמון המלוכה ושב למרגלותיו״. איזה כבוד ויקר!

נטל הצורף את צרורו ועלה אל הארמון. המשמרות הניחוהו לעבור, משרתים ליווהו אל הטרקלין, המלך האיר אליו פניו. ישב הצורף לרגלי המלך, פתח את צרורו - והוציא מתוכו את מכנסיו המטולאים. השחיל חוט ומחט, וישב לתקן בהן חורים...

אוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה - אוי להעזה, מה נורא יהיה חרון האף!

ואמרו בזוהר הקדוש, שבעוון הזילזול בכבוד בית הכנסת, הגאולה מתעכבת. מה הקשר בין הדברים? גם זה יובן במשל.

מעשה במלך שאחד מעבדיו התרפה במלאכתו. היה מתהלך בארמון כשידיו בכיסיו, מזלזל בעליל בכבוד הבית ובכבוד אדוניו, לא התייצב על משמרתו ולא מילא את תפקידו. כעס המלך, ואמר: ״המזלזל בכבוד המלכות חייב מיתה. אבל הואיל ואבותיו שרתוני בנאמנות אחוס על חייו. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, אדיחו משירות בארמון, אשלחהו לנקות את האורוות. שיטפל בדומן ובגללים, יזדהם ויצחיך...

נפל המשרת מרום המעלה לבור תחתיות. מהדר הארמון, פארו ועושרו - לאשפתות הרפש והצחנה, שכן לסוסים ולרמכים. בגעגועים זכר את מעמדו הקודם, וייחל לשוב לארמון המפואר. והנה נקרתה לפניו הזדמנות פז. היה זה ביום גנוסיא של המלך, כאשר הטרקלין המלכותי נפתח לרווחה וכל משרתי המלך עלו לברכו ולהשתחוות לפניו -

אילו היה המשרת המודח סר לבית המרחץ, רוחץ וסך גופו ולובש את מחלצותיו, ובא להשתחוות לפני המלך בכבוד ובמורא - היה המלך מסיק שהפיק את הלקח וזוכר לו את ברית אבותיו, מאיר אליו פניו ומשיבו למעמדו. אבל, אבוי, לא כך היה! המשרת התרגל אל הסוסים והסתגל לריח הגללים, חש בנוח בבגדי העבודה המזוהמים. וכך, כאשר כל עבדי המלך עלו אל הארמון בבגדי הדר, הטביעו מגפיו המרופשים טביעות בוץ בשטיחים היקרים, ועננת צחנה הקיפה אותו, נדפה מבגדיו המרובבים וידיו המזוהמות. כלום יפלא שהמלך הסב ממנו את פניו בסלידה, והניחו לשוב אל האורוות מהן בא? והנמשל, הן מובן הוא. בעבר היינו משרתי עליון בבית המקדש בעיר מלוכה, אבל זנחנו תפקידנו ורמסנו חצרות הקודש. חרה בנו אף המלך, אבל זכר לנו חסדי אבות והגלנו לבין האומות, לעסוק בזוטות חולין קטנוניות. ועל זה היה דווה לבנו, ומבקשים אנו להגאל ולשוב לימי תפארתנו. והנה, נקרית ההזדמנות לידינו, לבוא לבית הכנסת ולהתפלל לפני המלך, להוושע בכל מילי דמיטב. אך אבוי, במקום להלך בבית אלקים ברגש - במקום לבוא שעריו בתודה חצרותיו בתהלה - מביאים אנו עימנו את גללי החולין ואת צחנתם, בשיחות חולין וקלות ראש. כלום יש פלא בכך שאנו נשלחים חזרה אל האורווה, וגאולתנו מתמהמהת?

אם ננהג בכובד ראש בבית האלקים - נקרב את הגאולה ונזכה לאור פני מלכנו, ולכל הטובה והברכה!

לאורו נלך

לבם של ישראל

באייר תשס"ה, הגיע לארץ בחור מאירן, שלאחר תחנונים של שנים רבות, קבל הסכמה מהוריו לשהות בארץ ישראל זמן קצר.

תוכניתו היתה, שבחודש אב הוא כבר חוזר להוריו שבאירן, אלא שלאחר שדיבר עם קרוב משפחה, הוא אמר לו, שחבל שיחזור שוב לפרס מאחר שהוא באר"י, ועדיף לו שישאר באר"י וילמד בישיבה, אך ההצעה נדחתה בעיקר בשל הוריו שלא יסכימו לשמוע זאת.

לאחר דיונים הוחלט להתייעץ עם מרן, ודברי רבנו בודאי ישפיעו גם על הוריו להסכים.

כשנכנס הבחור לרבנו, שח לפניו את קורות חייו ואת ספקותיו.

רבנו האיר לו פנים ואמר לו: "חכינו לך שתבוא מפרס", ושאלו: "האם תשמע לי מה שאומר לך?" והבחור ענה כמובן בחיוב. ורבנו אמר לו: "מה יצא לך שתחזור, אולי יצא ממך רב שיודע לעשות השכבות, תישאר כאן בארץ ישראל, תלמד בישיבה טובה ותצליח ותתעלה במעלות התורה!".

ועוד הוסיף מרן ואמר לו, שהוא רוצה להיות איתו בקשר, ושהוא יבוא אצלו מידי חודש. וכך היה, בחור זה היה מגיע לרבנו מידי חודש בחודשו, ורבנו מתעניין בו בלימודיו בישיבה, ואיך הוא מסתדר, ובסוף כל פגישה היה אומר לו רבנו: "תבוא בחודש הבא".

תמיד הוא היה אומר לרבנו שההורים בוכים שהוא לא חוזר, אך רבנו המשיך לחזקו באומרו: "אל תחזור, אם תחזור זה לא יהיה לך טוב, תישאר כאן ותצליח". לאחר זמן ממושך, בפגישה הבאה, שוב התעניין בו רבנו כתמיד ולבסוף אמר לו: "תישאר בישיבה ותתחתן", ולא אמר לו שיבוא אצלו שוב.

מילים אלו היו בעצם ברכה עבורו לנישואין.

הבחור, שהוא כאמור, עולה חדש מפרס, לא ראה את עצמו נישא בזמן כל כך קצר, אך כך היה – וכחצי שנה לאחר מכן בא בקשרי שידוכין עם אשתו שתחי'.

מטמונים מהפרשה

"ולא תחללו את שם קדשי וגו'" (כב, לב).

על עוון זה של חילול ה׳ המשיל ה״חפץ חיים״, משל נפלא: למה הדבר דומה? לשריפה גדולה שפרצה בעיר. האש מתפשטת במהירות וסכנה של ממש נשקפת לתושבים. הבו מים לכבות! צועקים מספר אנשים - מהרו והביאו מים! הם צועקים וצועקים ואין השריפה נכבית, אדרבה האש הולכת וגדלה. לבסוף התבררה היטב סיבת הדבר. נמצא שהצועקים בעצמם מביאים בחשאי אש וגפרית ומטילים אל תוך האש כדי להגביר את השריפה!

כן הוא גם הנמשל - אמר ה״חפץ חיים״ - אנו צועקים בעצמנו: הבו לה׳ כבוד ועוז! הבו לה׳ כבוד שמו! ולבסוף אנו בעצמנו עושים את דברי קדשו כהפקר, חס ושלום, אם כך - איה הכבוד?!...

יתבונן האדם בעצמו - סיים ה׳׳חפץ חיים״ - כמה פעמים אדם עובר על איסורי דיבור בכל שבוע, לפעמים בלשון הרע, לפעמים ברכילות, פעמים בהלבנת פנים, באונאת דברים, במרמה, בלשון שקר או בעוון מחלוקת, ולפעמים עובר בכמה מהם בכל יום....

לדאבון לב נעשו כמה פרשיות בתורה כהפקר...

ואמרו חז״ל שאמר הקב״ה: המצוות הן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם אתה מכבד אותן - כאילו כבדת אותי. ואם אתה מחלל אותן - כאילו את שמי אתה מחלל! יתן כל אחד אל לבו את הדברים!

"ונתקדשתי בתוך ישראל" (כב, לב).

מעשה שהיה בעיר בגדד בימיו של רבי יוסף חיים, בעל ה״בן איש חי״, בשני סוחרים יהודים שעסקו במסחר בחפצים משומשים.

יום אחד הלכו השניים אל ביתו של ערבי אחד שפרסם כי הוא מוכר את תכולת ביתו. בהיותם בדרך אל בית הערבי עברו השניים ליד אחד מבתי הכנסת שבעיר. בפתח בית הכנסת עמד השמש שבקש מהם להשלים מנין לאמירת קדיש. אחד הסוחרים סירב בתואנה שהוא כעת עסוק בעסקיו ואין לו פנאי להתעכב ולו רגע אחד. לעומתו חבירו הסכים מיד באומרו: מצוה הבאה לידי לא אחמיצנה!

השלים האיש מנין כפי שהתבקש וענה ״אמן״ בכוונה גדולה ולאחר מכן יצא לדרכו. כאשר הגיע אל מחוז חפצו נאמר לו כי חבירו רכש את כל תכולת הבית מלבד ערימת בגדים ישנים וכר אחד נושן ומטולא.

אם כבר טרחתי לבוא עד לכאן - חשב הסוחר לעצמו - לא אצא בידים ריקות... משום כך רכש בכמה פרוטות את הבגדים והכר ונטלם איתו לחנותו. בהגיעו ראה שהכר פרום ותכולתו נשפכת מתוכו. תחב האיש בידו את הנוצות והמוכין אל תוך הכר ולפתע חש בדבר מה קשה...

הוציא הסוחר את החפץ ולתדהמתו גילה צמיד זהב יקר. נטל הסוחר את הצמיד לסוחר זהב נאמן והלה העריך את שוויו בחמישים זהובים!

לאחר זמן סיפר הסוחר את אשר אירע לו לרב העיר ה״בן איש חי״ והלה נענה ואמר מיד: ומה הפלא? הרי חז״ל אומרים בגמרא מסכת חולין (דף פ״ז עמוד א׳) ששכר עניית ״אמן״ היא עשרה זהובים. אם כן אתה שהשלמת מנין לקדיש וענית חמשה ״אמנים״ זכית מיד משמים לשכר של חמישים זהובים!...

"אמור… ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים.

כתב ה'דברי ישראל' ממודז'יץ זי"ע שבדורות אחרונים השתנו דרכי החינוך, כי בימים ראשונים היו מחנכים בדרך קשה עד מאד. כמו שכתב הגר"א באגרתו לבני ביתו שעל כל שקר של הילדים, יש להכותם מכות נמרצות, והחתם סופר קיבל סטירה בפניו מאביו רק משום שדיבר בדברי תורה עם זקנו מהרשש"ך ונחלק עליו, והגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע הבין שלא היה צריך להכותו על כך, ומאז לקחו מבית אביו לביתו. אבל בשאר העניינים היו מחנכים ביד קשה.

ובשו"ת כתב סופר כתב שגם דרכי התוכחה השתנו בדורות אחרונים, אף שבדרך הכלל 'זאת התורה לא תהא מוחלפת', והכל אותו הדבר כמו פעם, מכל מקום בדרכי החינוך והתוכחה השתנו הדרכים בדורות האחרונים.

וכן אמר כ"ק מהר"א מבעלזא זי"ע בלשון ומליצה, שבדורות הקודמים היה צריך הרבה פלפל חריף בקוגל, היום צריכים הרבה סוכר…

והעניין הוא שפעם היה הקשר מאד חזק בין ההורים לילדיהם, שלא היו ההורים עסוקים ורדופים בפרנסתם, וגם היו לומדים תורה יחד עם הילד. ולכן היה הילד כל כך בטוח שאביו אוהב אותו אהבת נפש, לכן אף שהאבא היה נותן 'שמאל דוחה' לא היה זה סותר את ה 'ימין מקרבת'.

אבל בימינו שהאבא רואה את הילד לכמה דקות, וזה עיקר חוט התקוה שמקשר ביניהם, אילו יתנהג באותם הרגעים בבחינת 'שמאל דוחה' נמצא שעדיין לא נבנה קשר אהבה בין האב לבנו. ואין שום היתר ל'שמאל דוחה' לפני 'ימין מקרבת'.

אם הילד יכיר את אביו רק מצעקות, איך תתפתח בלבו אהבה לתורה ומצוות???

במסכת נדרים דף ל"ז כתוב שאין ללמוד עם הילדים נושא חדש בתורה בשבת' קודש,'דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא' וביאר הר"ן: 'שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לביטולם. אם ילמדו דברים עמוקים לא ישתעשעו האבות עם בניהם בשבת, כי יחושו לביטולם, ולכן תקנו שלא ילמדו בשבת דבר חדש (כדי שהאבות יוכלו להשתעשע עם ילדיהם!).

ובהערות ה'פני מנחם' על הש"ס, ציין כאן לעיין בלשון המדרש באבות דרבי נתן שבמשך השבוע האדם טרוד על פרנסתו, ואימתי הוא מתרצה עם בניו, רק בשבת קודש.

נמצאנו למדים ששבת אינו זמן של צעקה וגערה על הבנים, אם היה לו זמן להוכיחו בימות החול, יתרצה וישתעשע עמו בשבת, ואם לא היה לו זמן לצעוק ולהוכיח בימות החול, בוודאי שאסור שהקשר היחיד שלו עם אביו, יהיה קבלת נזיפה.

ועל פי זה ביאר ה'דברי ישראל' הא דכתוב לשון 'אמור ואמרת', ולא דבר בלשון קשה, היות וכאן הוא המקור של החינוך 'להזהיר גדולים על הקטנים' יש להדגיש ענין זה שהחינוך יהיה באמירה רכה ולא בדיבור קשה. אע"פ שכתוב 'להזהיר', הזהרה משמע לשון קשה, כתוב לשון אמירה רכה, כי רק בדרך חיבה ולשון נחת ישפיעו הדברים על הקטנים לטובה.

הפרעת תקשורת (י"א)

הורים יקרים!

כל הורה לבן או בת עם הפרעת תקשורת, חייב לקבל הדרכת הורים מקצועית, גם כדי להימנע מטעויות, וגם כדי לעזור לילדכם היקר לגדול ולהתפתח.

על הדרך, אספנו כאן עבורכם רשימת טיפים נבחרים, שניתנים בס"ד להבנה ויישום מיידי. ברם כמובן שלא כל עצה מתאימה לכל מקרה, וכל הורה יעשה בדעת.

חוסר טקט ו'חוצפות'

ראשית, יש לזכור שהסיבה שהוא נוהג בחוסר נימוס או חוסר טקט, אינה נובעת מרצון רע, אלא מקושי אמיתי במוחו לפענח נכונה את דרישות הסביבה ומה הסיטואציה החברתית.

יתרה מכך, כשהוא "מתחצף" - בדרך כלל הוא באמת לא מתכוון להתחצף. הוא באמת לא קולט את מערכת ההירארכיה שבין המבוגר לבינו, ואת צורת הדיבור הנדרשת מולו. ומעשה במלמד שאיחר לכיתה, ואחד התלמידים שהיה מאותגר-תקשורת טען כלפיו בתמימות: "הי, למה הרבי לא הביא פתק איחור?"...

הורים יקרים, אנא השתדלו לא לכעוס, לא להשוות את יכולותיו לאחרים, וגם לא להיפגע. הגדירו לילד כל פרט בחוקים ברורים, ודברו אותם בקול. למשל: "כאן כל ילד לוקח מנה עוף ולא שנים".

יצירת סביבה יציבה

המח שלו חושב בתבניות מרובעות. ולכן הוא זקוק לסדר יום קבוע, מקום ישיבה קבוע, ובית עם חפצים קבועים, כדי שיצליח לתפקד ולהרגיש מוגן.

ומעשה בהורים שעשו לילד מאותגר-תקשורת יומולדת הפתעה!... אבל הם לא ידעו שעבורו כל הפתעה מהווה - איום. אז הוא פשט ברח מהאירוע...

על כל שינוי בתכנית (כגון יציאה לשבת, לקניות וכד') עדכנו לפחות שעתיים מראש, ועדיף יום לפני כן! אם מדובר בשינוי מהותי כגון מקום לימודים חדש וכד', יש להכינו מספר ימים/שבועות מראש, רצוי עם הסברים, תמונות, או סיור מקדים במקום.