וקראת לשבת עונג · פרשת כי תשא

הפרה שעלתה בסולם

מעשה באחד מן הקדושים אשר בארץ, הצדיק רבי יצחק מנשכיז זצ"ל, שהיה מתבודד בחדרו אשר בעליית הגג, ולומד תורה בקדושה וטהרה. והיה מצוה למשרתו באזהרה חמורה שלא יפריעו לו, ולא יכנסו לחדרו. רק פעם ביום פתח בעצמו את דלתו, ואז היו הכל נכנסים לחדרו בחרדת קודש, לקבל ברכתו ולהוושע בעצתו.

בין אנשיו היו שני סוחרי בקר, שלא עשו צעד בלא ברכתו. לפני כל קנייה או מכירה שאלו בעצתו, והצליחו בכל מעשיהם.

פעם פרצה מגיפה בעדרי הבקר. פרות ושוורים חסונים מתו כזבובים, עדרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. חרדו שני הסוחרים לגורל עדריהם, ומיהרו אל הצדיק שיעתיר עבורם שלא יהיה בהם נגף. הגיעו לבית הצדיק, והמשרת עצר בעדם: הצדיק לומד, ואין להפריעו! יש להמתין ולחכות עד שדלתו תפתח. התחננו ואמרו: "כל רכושינו עלול לרדת לטמיון, בכל דקה מתים שוורים לעשרות! בעדרנו מושקע הונם של אלמנות ויתומים. שותפים הם בעסקנו, וישאו איתנו בהפסדנו!" פג לבו של המשרת, והוא פינה את הדרך. עלו הסוחרים בסולם, נקשו בדלת ופתחוה, ונכנסו לחדרו של הרב.

הרב ישב בחדרו, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ועסק בסתרי תורה. כששמע את הדלת נפתחת נשא ראשו וראה את הבאים – ועיניו קמו, פיו נפער בתדהמה וחיוורון כיסה את פניו. כמעט התעלף. כעבור רגע ארוך התעשת, שמע את זעקתם וברכם כמבוקשם. והקדוש ברוך הוא רצון יראה יעשה, ותפסק המגפה.

לאחר שהלכו, קרא הרב למשרת, ואמר לו: "מה זאת עשית, הרי הוריתי לך שלא להכניס אנשים לחדרי בשעת לימודי?" התנצל המשרת ואמר שהיתה זו שעת הדחק, ואלמנות ויתומים היו עלולים להפסיד את כספם. התרצה הרב, ואמר: "טוב עשית, אך דע לך שלא בכדי ציויתיך על כך. כשאני לומד, מצוי אני בעולם שכולו אור וזוהר, רוחניות והתעלות. ועלי להכין את עצמי, ולרדת עשר מעלות אחורנית, כדי לקבל את קהל הפונים המצויים בעולם של חולין וגשמיות. כשהם פתחו את הדלת ונכנסו מבלי הודעה והכנה מוקדמת, כמעט והתעלפתי! לפתע ראיתי שוורים לבושים כבני אדם, והרהרתי בבעתה: מאימתי יודעים שוורים לעלות בסולם?!"

ככה זה, "המחשבה היא האדם", ו"במקום שאדם חושב – שם הוא".

אברך אחד נצרך לפרנסה, החליט להיות עגלון. כשבא לפני רבו, הזדעזע וספק כפיו: "מה קרה לך? הפכת את ראשך ל...אורווה!"

אז איך ה"בן איש חי" או ה"אור החיים" הקדוש היו רואים אותנו? כחפיסת מניות מעונבת? ככרטיס אשראי מהלך? כמכונית מדברת? מזעזע לחשוב על כך!

מדוע התעוררנו לנושא זה? בגלל דבריו של ה"אור החיים" הקדוש בתחילת פרשתנו, על הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל" (שמות ל', י"ב): שאדם שהולך בקומה זקופה, כשראשו למעלה, שואף לרוחניות ולהתעלות. ואילו הבהמה הולכת כפופה וראשה למטה, שואפת לגשמיות. אדם מישראל שחוטא, יתכן שבפועל הולך הוא על שתי רגליים. גם דוב מסוגל לכך, וגם קוף מסוגל לכך, אבל במהותו הרוחנית הוא הושפל לארץ, לארציות ולגשמיות, "נמשל כבהמות נדמו". על גחונו ילך, עיניו משוטטות אחר עשב למאכל, ואינן נשואות אל על, לאלוקיו. לפיכך, נצטווה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם את מושגיהם. להפכם לבני אדם! לעשות "ניקוי ראש", לפנות את האורווה השוכנת בראשם – או את הבנק, המכולת, וכל השאר – זה חשוב ונחוץ, אבל זה לא צריך להיות במרכז, להשתלט על כל המחשבה. במרכז – חייבת להיות התורה!!!

לאורו נלך

"אני לא יכול, זה החיים שלי"

בתקופת כהונתו כרב ראשי לישראל, נסע רבנו באחד הימים לעיר חיפה לערוך מבחן לאברכים על כל מסכת פסחים, ולקח עמו לנסיעה תלמוד בבלי מסכת פסחים בפורמט קטן. במשך כל הנסיעה הגה בה ללא הרף, כשכל כמה דקות הופך רבנו דף, וכשהגיעו ליעדם הספיק רבנו לסיים את כל המסכת.

בנסיעה חזור לירושלים, החלו כאבים עזים בעיניו מהמאמץ הכביר שהתאמץ בנסיעה הלוך, עד שלא יכול היה לפקוח את עיניו מרוב כאבים. מקורבי רבנו לקחוהו לבדיקות, ורופא בכיר קבע שהעיניים לקו בבעיה רצינית, ולהחלמתם צריך לנתחו אצל פרופסור מומחה בחו"ל. אך משמים ראו בעוני רבנו, ובאותם הימים בדיוק, נזדמן שהפרופסור הגיע בעצמו לארץ, והיה שליח טוב לרפא את רבנו, תוך שהוא מצווה עליו לאחר הניתוח, שאסור לו לקרוא בנסיעה למשך חודש ימים. באותו זמן, נזדמן שרבנו נסע יחד עם רעייתו הרבנית ע"ה במכוניתו, ורבנו הביא בחיקו ספר ללמוד בו בנסיעה, כשהוא מנסה להחביא את הספר מעיני הרבנית. אך הרבנית שהיתה מפקחת עליו תדיר, שמה לב שרבנו מחביא ספר. היא שכל רצונה לשמור על בריאותו, אמרה לו: "עובדיה, מה יש שם?", ורבנו אומר לה בנימה של כאב: "מה את רוצה, אני לא יכול, זה החיים שלי!"...

"לשנה הבאה את חובקת בן"

אברך חשוב מביתר, מזה כעשר שנים שלא זכה לפרי בטן, בצר לו, קבע תור בלשכת מרן (דאז) כמידי יום שישי בביהמ"ד "יחוה דעת", וביום הנקבע הגיע עם נוות ביתו תחי', הם נכנסו למרן בהגיע תורם, וגוללו בפני רבנו את צרתם ומצוקתם. רבנו החל לחזקם באמונה ואמר להם, היו הרבה שלא היו להם ילדים, וב"ה חסדי ה' גברו ולבסוף זכו לפרי בטן, אל תתייאשו, ותדעו כי היאוש הוא הגורם לעיכוב ח"ו... לאחר שחיזקם בדבריו הנעימים, ברכם בכל לבו שיזכו בעזה"י לבנים ובנות בנחת.

הזוג הודו לרבנו ופנו לצאת. ויהי בצאתם ורבנו הרים את עיניו לעבר היציאה כדי לראות את הנכנס שאחריהם, ואז ראה שהאשה שהיתה כעת אצלו, חובשת פאה נכרית. בוא בעת קרא להם לשוב ואמר להם: "שבו!" ואז אמר בקול חנון: "אומר לכם דבר, אם האשה תקבל על עצמה, להסיר את הפאה ולחבוש מטפחת בצניעות, אני מבטיח לכם שתזכו בעז"ה לפרי בטן תוך שנה". הן אמת, שבתחילה היה קשה לאשה להחליט בין רגע, שהיא מסירה את הפאה הנכרית מעתה ולצמיתות, ואולם, רבנו לא הרפה ושוב הפציר, ברך והבטיח עד שהאשה קבלה על עצמה. למותר לציין, שכפי שהבטיח להם רבנו כן היה, ועתה המשפחה גדלה בחסדי ה', בנים ובנות כ"י, משפחה לתפארת בישראל.

מטמונים מהפרשה

"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו וגו'" (לב, ה).

ידוע – אמר רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" – שהיו ליצני הדור שואלים: מדוע ראוי אהרן להקריב על גבי המזבח, והרי הוא עצמו בנה מזבח לעגל הזהב. בשלמא על עשיית העגל אנוס היה, אולם מזבח לא נתבקש לבנות אלא מעצמו עשה?

אלא – תירץ ה"בן איש חי" – יש להבין את הדבר על פי משל: ביער אחד, חיו חבורת שודדים עזי נפש, שהיו חומסים עוברי דרכים. את שללם הרב הטמינו במערות במעבה היער.

יום אחד, יצא בן המלך אל היער לצוד ציד, כאשר ראו אותו השודדים מתקרב אליהם, החליטו לשדוד אותו ולאחר מכן להשליך אותו אל אחד הבורות.

ריחם אחד השודדים על בן המלך, פנה לחבריו ואמר: אין כל צורך שנלחם כולנו עמו, שהרי הוא בודד. שובו למערה ואני אלחם איתו לבדי!

הסכימו השודדים לדבריו.

כאשר התקרב בן המלך, התנפל עליו השודד ונטל את כל רכושו, אולם במקום להשליך אותו אל הבור שיחררו לשוב אל בית אביו.

שב בן המלך אל הארמון, וסיפר למלך את אשר אירע לו. כעס המלך מאד, ושלח פלוגה מחייליו המובחרים, והללו השתלטו על השודדים, והובילו אותם כבולים בשלשלאות אל עיר הבירה.

כאשר הובאו לפני המלך, זיהה מיד בן המלך את אותו שודד שהתנפל עליו, ועל כן מיהר המלך וגזר עליו כעונש נוסף, שיספוג שמונים מלקות...

אוי לליבי – נאנח השודד – אוי לליבי!

אוי ללבך? – התפלא המלך – אוי לגבך שיספוג את המכות, אולם מדוע אוי ללבך?

אוי לליבי – השיב השודד – שנתן לי עצה רעה להציל את בן המלך! הקשיב המלך, ושמע ממנו את כל אשר אירע, והבין כי שודד זה הציל את בנו ממיתה, על כן שיחרר אותו, העניק לו מתנות רבות ואף מינה אותו לתפקיד חשוב בממלכה!

כן הוא גם הנמשל – אמר ה"בן איש חי" – אהרן הכהן ידע כי ה"ערב רב" שבבני ישראל יכולים לבנות מזבח במהירות, ואף להקריב עליו קורבנות עוד באותו היום, ואם יעשו כן יקצוף ה' עליהם מאד. משום כך, התנדב לבנות בעצמו את המזבח, והשתהה רבות בבנייתו, עד שלא היה ראוי להקריב עליו עוד באותו היום. וביום המחר בבוקר השכם – ידע אהרן – שישוב משה מן ההר ויתבטל כל העניין.

על מעשהו זה, זכה אהרן לשכר שיהיה הוא מקריב על גבי המזבח בבית המקדש!

עבודת המידות של "הירקן" מבני ברק

ברחוב רבינוב בבני ברק היה יהודי בשם חנניה, שלפרנסתו היה מוכר ירקות בזול, בלי חנות ותשלומי ארנונה וחשמל, אלא ישר מהמשאית.

פעם אחת ביום חמישי בלילה, כשסיים את המכירה, ראה אדם זקן שקודם לכן קנה אצלו במכירה כמה ארגזים של ירקות, מבקש טרמפ. הוא חשב לעצמו: 'מן הסתם הוא גר לא רחוק מפה, ולי יש רכב, למה שלא אקח אותו?' הוא פנה אל הזקן ואמר לו: 'עלה בבקשה ואני אקח אותך לאן שאתה צריך. רק תראה לי את הדרך לאן לנסוע'.

הזקן עלה למשאית, וסימן לו להגיע לרחוב כהנמן. חנניה נסע, עד שהגיע לכניסה לבני ברק ליד 'קוקה קולה'. שאל אותו לאן להמשיך והזקן סימן לו שמאלה. שאל אותו חנניה: "אתה בטוח שאתה רוצה לפנות שמאלה, הרי זה כביש גהה?!" "כן", אמר הזקן בביטחון, "לשם תיסע". חנניה התלבט עם עצמו, הוא לא תכנן נסיעה ארוכה כל כך. פנה שוב אל הזקן ואמר: "רק תגיד לי להיכן אתה צריך לנסוע, כדי שאוכל לתכנן את עצמי".

הזקן ענה לו שהוא גר בעיר לוד.

באותו רגע התחוללה אצל חנניה מלחמה פנימית. הוא חשב רק על טרמפ של כמה דקות בתוך בני ברק, הוא לא התכונן לכזאת נסיעה ארוכה ועוד ביום חמישי בכביש עמוס ופקוק כמו כביש גהה.

ברגע הראשון הוא חשב להוריד את הזקן מרכבו ולומר לו: 'אדוני היקר, כשאתה עוצר טרמפ בתוך בני ברק זה לא בשביל להגיע אל מחוץ לעיר, רק בתוך העיר', אבל לאחר מכן הרגיש חנניה שהקב"ה זימן לו כאן עבודת המידות מיוחדת. הוא התגבר על עצמו ואמר לאותו זקן שייקח אותו עד לוד, וכך הם נסעו בכל הדרך הפקוקה עד שהגיעו עד הכניסה לעיר לוד.

כעת היה חנניה בטוח שתוך זמן קצר הוא יגיע לביתו של אותו זקן, אבל הזקן מסמן לו עוד פניה ועוד פניה עמוק בתוך העיר לוד, עד שסוף כל סוף הצביע על בניין מסוים ואמר לו שכאן ביתו. חנניה עצר את הרכב והוריד את הזקן עם הארגזים שלו, אך הזקן לא הרפה ממנו. התברר שהוא מתגורר בקומה רביעית בבניין, בלי מעלית. אין לו כח לסחוב את הארגזים עד למעלה, והוא שואל האם יוכל חנניה להעלות לו את הארגזים עד קומה רביעית. חנניה התגבר שוב על מידותיו והעלה את הארגזים כפי בקשתו של אותו זקן.

כשיצא משם, הוא אמר לעצמו: אני לא תוהה על הראשונות, לא מתחרט ואומר שאם הייתי יודע איזו טירחה תהיה לי מהטרמפ הזה לא הייתי לוקח אותו, אלא להיפך: הקב"ה זימן לי לעשות מצוה ואני זכיתי לעשות אותה עד הסוף, בשלמות!

עד כאן החלק הראשון של הסיפור, אך יש לו גם המשך. לאותו חנניה היתה בת מבוגרת, מעוכבת בשידוכים. ביום שישי למחרת התקשר אליו שדכן עם הצעה של בחור מיוחד במינו שעולה ברמתו על כל ההצעות שקיבלו עד אותו יום. תוך זמן קצר השידוך נסגר למזל טוב, ובאירוסין נעמד חנניה לדבר ואמר: "אנחנו לא יודעים חשבונות שמים, אך כנראה שקיבלנו את השידוך המיוחד הזה בזכות אותה עבודת המידות שזכיתי לעשות באותו לילה".

הפרעת תקשורת (ה)

בהמשך לגליון קודם נביא עוד הגדרות של ההפרעות שנקראת SCD ובעברית: הפרעת תקשורת חברתית.

* לעתים גם כשאתה מדבר איתו הוא ישאל הרבה "מה?", כלומר הוא לא שמע, אפילו שדיברת אליו כמו שאתה מדבר עם כולם. * לעתים עשוי 'לרדוף' (גם פיזית) אחרי חברים כדי לדבר עמהם, או כדי להמשיך שיחה שאמורה היתה להסתיים באופן טבעי. * מצוי שיש לו הערכה מעוותת לגבי יכולותיו, למשל הוא בטוח שהוא זמר גדול, או שיתעשר בקלות וכדומה, כשהדברים אינם תואמים למציאות. * הוא לא מבין למה הצוות נטפל דוקא אליו, בשעה שעוד עשרה בחורים עשו את אותו חטא (למשל גנבו מהמטבח). * יתכן שהסיבה היא כי לתלמידים האחרים יש מספיק טקט כדי להגיד את המילה המדויקת ברגע הנכון, ולהסתדר עם הצוות. * יתכן שהסיבה היא, כי נער כזה נוטה לא ליישם הוראות שניתנו לכולם, או ציפיות שנרמזו לכולם (למשל: כולם פתחו גמרא והוא לא). * כל אותן התנהגויות 'סותרות-מסגרת', נעשות על ידיהם 'שלא בכוונה', אך הצוות אינו מודע לכך, והם עלולים לצבור כעסים על תלמיד זה. ובכן, תיאור זה עשוי להצביע על 'הפרעת תקשורת חברתית.

מה ההבדלים בין ASD (אי.אס.די) ל-SCD (אס.סי.די)?

(תזכורת: אי.אס.די = הפרעת תקשורת = 'על הרצף' אס.סי.די = הפרעת תקשורת חברתית = 'לא על הרצף') הסתייגות רבתי: ההבדלים שנכתוב, הם להדגמה בלבד. למעשה, האבחנה המבדלת ביניהם מורכבת, שנויה במחלוקת, וניתנת לאבחון אך ורק ע"י מאבחן מוסמך.

הבדל 1 - עם החברה או בלעדיה: ה-ASD לרוב חיים בניתוק מסוים מהחברה, ממעטים לתקשר, ואולי אף חיים לעצמם. ברם ה-SCD כן מעורב בתקשורת חברתית, אלא שהוא לא מנהל אותה נכון.

הבדל 2 - תחומי ענין מצומצמים: ה-ASD נוטים להתמקד בתחומי ענין או מחקר מצומצמים, לפעמים בהתעלמות משאר נושאי החיים, מה שאין כן ב-SCD שעוסקים במגוון סביר של נושאים.

הבדל 3 - דלות לעומת עושר רגשי: ב-ASD שכיח חסר בביטוי רגשי, מבע פנים חתום, ותדר חיים מונוטוני. אך ל-SCD עולם רגשי מגוון, אם כי לעתים חסר פרופורציה.

הבדל 4 - יש חזרתיות או לא: הבדל מכריע: ב-ASD יש מימד של חזרתיות, כגון חזרה על שאלה/משפט/מאכל/בילוי שוב ושוב ושו... עד כדי שזה נראה כמו OCD (או.סי.די – כפייתיות). לעומת זאת ב-SCD אין חזרתיות, ויש גיוון סביר בשיח שלהם.