וקראת לשבת עונג · פרשת תצוה

השמחה - מאין תמצא?

אל חדר הרופא נכנס אדם מדוכא ומר נפש. "דוקטור", בכה האיש, "סובל אני מעצבות גדולה מאוד, שרוי אני בדכאון נפשי עמוק, ואין ביכולתי לשמוח בשום דבר. חיי אינם חיים, רוצה אני כי תיתן לי עצה או תרופה כדי לצאת מדכאוני הקשה".

עצה מצויינת לי אליך", ענה הרופא, "בעיר הסמוכה ישנו 'בדרן', העורך מופעי בידור מיוחדים במינם. גם האדם הקשוח והעצוב ביותר, ההולך למופעים אלו, אינו יכול שלא לשמוח ולצחוק. עצתי לך אם כן שתלך למספר מופעים כאלו, וכך בודאי תצליח להכניס ללבך הדווי אור ושמחה".

"עצתך היתה יכולה להיות נפלאה", שח האיש בעוגמת נפש, "אלא שישנה בעיה אחת: אותו בדרן אינו אלא... אני בעצמי"...

האושר, השמחה – הם משאת נפשו של כל אדם עלי אדמות. בכל פעולותינו אנו רוצים ושואפים להגיע למטרה נכספת זו. אך כיצד?

מספרים על ר' אייזיק, שפעם חלם חלום, כי בעיר הבירה ברלין, מתחת לגשר, ישנו מטמון גדול. כאשר חזר חלום זה שוב ושוב, החליט ר' אייזיק לנסות את מזלו. הוא נסע לעיר הבירה, והתחיל לחפש את האוצר מתחת לגשר. השומר הניצב במקום, אשר ראה אדם המתנהג כ"מרגל", ניגש אליו ושאלו לפשר חיפושיו. ר' אייזיק ניסה להתחמק, אך השומר לא הרפה. לבסוף בלית ברירה סיפר לו את דבר החלום. למשמע החלום פרץ השומר בצחוק גדול, ואמר: "האם גם אתה מאלו שמאמינים בחלומות? הנה גם אני חלמתי חלום, כי בעיירה הסמוכה מתגורר יהודי בשם אייזיק, אשר מתחת לתנורו יש אוצר גדול. האם חושב אתה, כי בשביל חלום טיפשי זה, אטריח את עצמי ללכת לביתו של היהודי?!" אך שמע ר' אייזיק את דברי השומר, מיהר מיד לביתו והתחיל לחפור מתחת לתנור. אכן, לאחר חפירה קלה, מצא מטמון גדול והתעשר עושר רב.

פעמים רבות, מחפשים אנו אחר אוצרות שמחה נעלמים, מחפשים אנו אותם בכל מקום אפשרי: במסיבות, בקניות, בבתי מלון ועוד. אך עלינו לדעת, כי אוצר השמחה האמיתי, נמצא דווקא אצלנו פנימה!

השמחה החיצונית דומה לשמחתו של השיכור, שכאשר יפוג טעם היין, תפוג גם השמחה. שמחה זו היא בעצם בריחת האדם מעצמו. לעומת זאת, שמחה אמיתית נובעת מהתרכזות האדם בעצמו.

יום פורים, יום שמחה עומד לפנינו. רוצים אנו להרבות בשמחה, כמצוות היום. אך עלינו לזכור, כי השמחה לא תושג מתוך הוללות, מתוך פריצת גדרות, ליצנות, לשון הרע והפקרות. "שמחה" שכזו מותירה אחריה "טעם מריר מאוד".

"עבדו את ה' בשמחה" – אותיות מחשבה. רק מתוך מחשבה נצליח בעז"ה לשמוח באמת.

נשתדל שתהא שמחתנו שמחה יהודית של מצוה. נחשוב על כל אותם אנשים, אשר המשלוח מנות שנשלח להם, יוסיף להם אור ושמחה. ימי הפורים, הם גם הזדמנות פז עבורנו, לשפר יחסים מתוחים עם שכנים ומכרים ע"י משלוח מנות. נחשוב על הזכות שנפלה בחלקנו לקיים את מצוות היום, ונשתדל לקיימם בשמחה. עם מעט השקעה של מחשבה נוכל בעזרת ה' לשמוח ולשמח, ולקיים בהידור את מצוות היום.

לאורו נלך

סדר יומו של מרן ביום פורים

מנהג מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל שלא היה משתכר ביום הפורים, רק שותה מעט יותר מהרגלו (כוס יין אחת), ומתוך כך ישן מנוחת צהריים. (וכמו שפסק בספרו עמוד קעה).

וכמבואר כל זה בנימוקי יוסף (מגילה ז ע"ב), שזה שאמרו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו לומר מילי דבדיחותא ולשמוח בשמחה של מצוה, ולא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, שאין זה שמחה אלא הוללות וסכלות. עד כאן.

גם ביום הפורים לא היה מרן זצ"ל מרשה לעצמו חלילה להתבטל מן התורה, אלא היה יושב ושוקד בתורה יומם וליל.

ובספר אביר הרועים חלק שני מובא, שהיה מרן זצ"ל נוהג ללמוד בליל פורים הרבה מאד (והרבה שנים למד כל הלילה), כי בליל פורים לא מגיעים הרבה אורחים שיגרמו לביטול תורה.

לאחר מכן ביום הפורים היה מקבל קהל שעה אחת, ואחר כך יושב ולומד וישן שעתיים, כי ממילא לא יעירוהו, ואחר כך היה מתפלל מנחה ואוכל סעודת פורים בשמחה ודיצה עם בני ביתו. ולעתים היה אוכל בבוקר, כמנהגו מידי שבת.

וזכות הלימוד של יום הפורים היא נעלית יותר משאר ימות השנה, מפני שביום זה רק מעטים מאד שמים הגיונם בתורה, שהכל טרודים בשמחת הפורים ובמצוות היום, ועל כן מי שזוכה ללמוד בשעות אלו שאין הרבה שלומדים בהן, שכרו גדול כנגד כולם.

עוד מובא בספר אביר הרועים, שבצעירותו היה מרן זצ"ל טורח לשמח את כל בניו ובנותיו הקטנים בפורים: "וסיפרה לי מרת אמי שתחיה, שהרב מרן זקני רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, נהג בפורים, לשים ידו סמוך לפיו, כמין חצוצרה, והיה נושף על ידו, ומשמיע קול חליל עדין וערב. ומעולם לא עשה כן זולת ביום פורים.

ועד היום זכרונותיהם של בניו ובנותיו מלאים ערגה לימים אלו בהם זכו לחסות בצילו של רב האי גאון וקדוש.

מטמונים מהפרשה

"האדם ניכר בכוסו"

בגמרא במסכת עירובין (דף סה) מובאים דברי רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו.

ומבאר רש"י: "בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו".

בימיו של הקיסר פראנץ יוזף, התנודד שיכור ברחובות עיר הבירה בשעת ליל מאוחרת, כשהוא הלום יין ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. מפעם לפעם היה נשען מט ליפול על פתחי החנויות...

שוטר שחלף במקום, חשד באיש כי הוא מתחזה לשיכור, וכי כוונתו האמיתית לנסות את דלתות החנויות, כדי לדעת שמא אחת מהן נוחה לפריצה, לכן קרא לעברו: "עצור!!!"

השיכור הוסיף להתנדנד בהילוך פתלתל...

חזר השוטר וצעק: בפקודת אדונינו הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו, אני מזהיר אותך שאם לא תעצור אשליך אותך מיד לכלא!

השיכור לא שת ליבו אל האזהרות, על כן נשלך אל בית הכלא.

למחרת, כאשר נתפקח מיינו, התלונן השיכור בפני בית המשפט, על השוטר שלא חס עליו, ושלח אותו אל בית הסוהר.

ומדוע באמת כלאת אותו? שאל השופט את השוטר, האם לא ראית כי הוא היה שכור כלוט?

אכן כן – ענה השוטר – אולם, כאשר מזכירים את שם הקיסר ואת פקודתו, מוכרח גם השיכור השתוי ביותר להתפכח מיינו! כן הוא גם הנמשל: האדם ניכר בכוסו. גם בשעה שהוא שתוי לגמרי עליו לזכור, ולא להסיח את דעתו, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!

"המן מן התורה מנין?"

הגמרא במסכת חולין (דף קלט) שואלת: המן מן התורה מנין? ומתרצת הגמרא שנאמר (בראשית ג, יא): "המן העץ".

בפשטות – אמר הגאון רבי איסר זלמן מלצר – הדברים נראים תמוהים מאד, שכן מה הקשר בין המן בן המדתא האגגי לבין חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת?

אלא – תירץ רבי איסר זלמן – כאשר נתבונן נראה, כי קשר הדוק יש בין שני הדברים. המן בן המדתא, היה ראש וראשון בין שרי המלך אחשורוש, ולא היה חסר לו מאומה, לפי שהיה עשיר גדול ושליט על הכל, אלא שכל זה לא היה שווה בעיניו כאשר ראה את מרדכי היהודי שלא כורע ולא משתחווה לו. חסרון זה, שיש מאן דהוא שהוא אינו שולט בו, היה לצנינים בעיני המן עד שהפך לעיקר החשוב ביותר עבורו! על זה שואלת הגמרא: היכן מרומז דבר זה בתורה? ומתרצת הגמרא שדבר זה מרומז בכתוב: "המן העץ" שכן גם אדם הראשון, לא היה חסר לו דבר, היה מדבר עם השכינה, חי חיי נצח, היה שרוי בגן עדן והכל היה מוכן להנאתו חוץ מעץ אחד, עץ הדעת. איסור זה לא נתן לו "מנוחה" וסופו שחטא בו וגרם לעצמו מיתה!

עולם במעלות

"ריוח והצלה ליהודים ממקום אחר"

במגילת אסתר מתואר השיח בין מרדכי לאסתר, כאשר מרדכי ביקש ממנה לבוא אל המלך ולהתחנן בפניו על עמה, אסתר השיבה כי הצעד הזה כרוך בסכנת חיים, מרדכי השיב על כך: "כי אם החרש תחרישי" וגו', ואסתר הסכימה לבסוף וביקשה "לך כנוס את כל היהודים" וגו'.

האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום' מסלונים זיע"א ביאר טענת אסתר בזו הדרך:

דעת אסתר היתה שבאופן טבעי אין כאן שום דרך להביא רווח והצלה, כי כל אשר יבוא אל המלך אחת דתו להמית. והגם שנס הוא למעלה מדרך הטבע, הרי לזה אינם ראויים, כי השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע. הוי אומר: אסתר ידעה אף היא שהקב"ה יכול לחולל נסים, אך סברה שאין בני ישראל ראויים לנס שכזה, מחמת מדרגתם הנחותה.

ולפי זה אולי אפשר להבין תשובת מרדכי. מרדכי טען, שאע"פ שאין בני ישראל ראויים לנס (והלא גם בימינו אנו, מחמת ירידת הדורות, לא נעשים לנו ניסים על-ידי שידוד מערכות הטבע, ואף אסור לנו להתפלל שייעשו לנו ניסים כאלה, כי תפילה כזו נקראת תפילת שוא) – עם כל זה הרבה דרכים למקום, גם בדרך הטבע, להושיע לבני ישראל, ואע"פ שאין נראה לעיני הבשר שום דרך על-פי הטבע להיוושע, הרי הקב"ה יכול לעשות נס שתבוא הישועה בדרך הטבע.

ולזה נתכוון מרדכי באמרו לאסתר: "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – הקב"ה יכול גם יכול להציל את בניו ממקום אחר, בתוך מערכות הטבע, וכפי שאכן היה כל סיפור המגילה מתחילתו ועד סופו, הכל בדרך הטבע, שהרי אין אנו מוצאים בכל סיפור המגילה שום דבר שאי-אפשר להסבירו על-פי הטבע. דבר טבעי הוא שאחשוורוש יצוה להרוג את ושתי על שלא נענתה לבקשתו, ודבר טבעי הוא שתדד שנתו ושיבקש לפתוח את ספר הזכרונות. כולם דברים טבעיים הם, ורק מי שקורא את כל המגילה מתחילתה לסופה מבין שיד ה' עשתה כל זאת.

ולפי זה מבאר בעל 'נתיבות שלום', שמה שסיים מרדכי "ואת ובית אביך תאבדון", לא נתכוון לאמרו בניגון עצוב של יאוש ואבדון, אלא כפי שפירשו המפרשים שנתכוון לומר לה שכדי לזכות לנס בתוך דרך הטבע כנ"ל, עליה להיכנס לענין זה במסירות נפש, ודבר זה יעורר רחמי ה' להושיע את ישראל. ואף היא ענתה לעומתו "כאשר אבדתי אבדתי", דהיינו שאכן היא מוכנה ומזומנת למסור את נפשה ולעורר בכך רחמי שמים.

למדנו מזה לדידן, שכל הרוצה שהטבע יתנהג לטובתו, עליו לפעול כפי שפעלה אסתר, דהיינו לעשות את המוטל עליו במסירות נפש, וגם להתפלל לה' ולבטוח בו, וכפי שעשתה כן אסתר באמרה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים" וכו'.

הפרעת תקשורת (ד)

בגליונות קודמים כתבתי אודות 'הפרעת תקשורת' ASD (אי.אס.די). וחשוב לציין שהיא נקראת גם בשמות: 'רצף האוטיזם', או 'על הרצף', 'או 'הספקטרום האוטיסטי'.

היום נכיר הפרעה קלה יותר בשם SCD (אס.סי.די) – הפרעת תקשורת חברתית

זה - לא על הרצף!

ואסביר: 'רצף האוטיזם', פירושו קשת רחבה של הפרעות תקשורת: החל - מאוטיסט כבד שאינו מדבר מילה כפשוטו. ועד - אדם נורמטיבי עם חסר בקשר חברתי, נוקשות, חזרתיות, ושאר הסימנים שהתבארו במסר הקודם.

והנה עד לפני כ-13 שנים, כל מי שלא ענה בחיוב על השאלון הרשמי הקובע אבחנה ל-ASD, קיבל אבחון שקבע כי 'אין לו הפרעת תקשורת'!

אולם במשך השנים ראו, כי רבים מאלו שנשלל אצלם תקשורת, עדיין סבלו מסימנים חלקיים של הפרעת תקשורת, שהקשו על חייהם. ובכן קמו חכמי המח, וקבעו (בצדק!) אבחון חדש שנקרא SCD - הפרעת תקשורת חברתית. האבחון הזה מופיע ב-DSM (די. אס.אם – ספר האבחון הפסיכיאטרי העולמי) החל משנת 2013.

מכל מקום לדאבוני הרב, ישנם אנשי מקצוע רבים ובכירים שלא התעדכנו, ואינם מכירים את ה-SCD. הם עלולים לקבוע בנחרצות ש'אין הפרעת תקשורת' בזמן שיש גם יש. את המחיר היקר משלמים המאובחן, משפחתו, ובעצם - כולנו.

ננסה להגדיר הפרעה זו בעזרת תיאור מחיי היום-יום: בכל ישיבה יש את הבחור שמאד רוצה להיות חבר של כולם, אבל הוא לא יודע איך לעשות זאת. * עשוי לדבר בחוסר טקט, או מדי בקול, ואינו מבין רמזים או תשדורות המבקשות לנווט את השיחה לאופן המקובל בחברה. * פעמים נראה שהוא תופס בשיחה 'נפח מעל המותר', כלומר מדבר הרבה ולא משאיר זמן שיחה לבני-שיחו. * לפעמים הוא מתחיל משפט מהאמצע, כשהוא מצפה שבן-שיחו ינחש את ההתחלה (למשל: "החנות נסגרה מחוסר קונים", אך אינך יודע איזו חנות ומה הנושא). * לעתים הדיבור שלו אינו ברור, או שנראה כאילו הוא מדבר לעצמו אפילו שהוא מדבר איתך. * לפעמים - אדרבה, הוא מדבר במשלב שפה גבוה, שמתאים יותר לספר כתוב.

אזהרה חמורה: אסור!! בשום אופן לאבחן אף אדם דרך מאמר כזה. יתכן שבכלל אין לו שום הפרעת תקשורת. התכוונתי רק לעורר מודעות. והבהרה: הסימנים ועוצמתם משתנים מאדם לאדם, ואין בזה כללים קבועים.