וקראת לשבת עונג · פרשת תרומה

הכתר הקשור

״שלושה כתרים הם״, אמרו חז״ל, ״כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות״. ובגמרא למדום מפרשתנו: הזר שעל מזבח הזהב - כתר כהונה הוא, זכה אהרן ונטלו. הזר שעל שולחן לחם הפנים, סימן לעושר המלכים, כתר מלכות הוא, זכה דוד ונטלו. הזר שעל ארון הברית, כתר תורה הוא: ״כל הרוצה יבוא ויקח״. מה עניינם של כתרים אלו?

בשעת מתן תורה ירדו שישים ריבוא מלאכי שרת וקשרו לכל אחד מישראל שגי כתרים, אחד כנגד ״נעשה״ ואחד כנגד ״נשמע״. ובחטא העגל באו מלאכים ופירקום. היכן נשמע כזאת, ש״קושרים״ כתר ו״מפרקים״ אותו?

הכתוב אומר: ״תשית לראשו עטרת פז״. וכן אמרו, שבעולם הבא הצדיקים יושבים, ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה. באלו עטרות מדובר?

בספר ״ארון הברית״ כתב, שהמדובר בכתרים רוחניים, קרני אורה מופלאים, וסיפר את הסיפור הבא: בעיר איזמיר היתה צדקת אחת, ישישה ושמה שרה. שהיתה מחזרת על משענתה על פתחי נדיבים, אוספת תרומות ומחלקת אותם לנצרכים ולנזקקים. הכל הכירו את האלמנה הצדקת, והעניקו לה ביד נדיבה. יום אחד פגע בה נכרי מתושבי המקום. ביקש להתקלס בה, ועשה עצמו כמבקש לתת לה נדבה. עצרה, ופשטה ידה. מיד גחן, הרים חופן אבני חצץ ונתן בידה. לא כעסה, אף חייכה, ואמרה לו: ״נתת לי אבנים כצדקה - והריני מברכת אותך שכאשר תפשוט אתה יד, יתנו לך היהודים מעות, ולא אבנים״. חוורו פניו, וקיללה. אבל היא אמרה בנועם: ״יכולה הייתי להשיב בקללה, אבל הואיל ועתיד אתה להיות ליהודי צדיק, הריני מבליגה״״.

חרק שיניו, והמשיך בדרכו. מאותו יום שלטה מארה בעסקיו והלכו הלוך וחסור, עד שכעבור חמש שנים איבד כל הונו ונאלץ לחזר על הפתחים לבקש אוכל להחיות נפשו. בני עמו קפצו ידם, ויום חמישי אחד מצא המון עניים יהודים משתרכים בתור ארוך. שאל לפשר דבר, ואמרו לו שגבאי הצדקה מחלק לכל העניים מצרכי שבת ביד נדיבה. תמה ועמד בתור. הגיע אל הגבאי וביקש לחם להחיות נפשו. אמר לו הגבאי: ״איני רשאי לתת מקיצבת העניים, אבל אתן לך מכיסי״.״

שב העני לביתו וערך חשבון נפשו: אם זה היחס של היהודים לענייהם, לעומת הניכור של בני עמו לאביוניהם - כדאי להתגייר. בא לפני הרב, וביקשו שיאות להכניסו תחת כנפי השכינה. סירב הרב, כי היה הדבר אסור באיסור חמור בחוקי המדינה. בתוך כך נכנסה שרה הישישה, כדי למסור לידי הרב את הכסף שאספה. כשראתה אותו, אמרה: ״ברוך השם, הגיעה עת נבואתי להתגשם״. אמר: ״כן, אבל הרב מעכב״. אמרה אל הרב: ״גיירהו, כי ברכה בו״, שמע לקולה וגיירו, ומסר לו רב שילמדו תורה. שנתיים שקד על תלמודו, ועשה חייל בידיעותיו. כעבור שנתיים יצא מחוץ לעיר, ומצא אוצר טמון. כד מלא דינרי זהב. נסע לעיר קושטא, ובכסף שמצא פתח בית מסחר לאריגים.

פעם מכר לסוחר אלף אמות בד משי, וקיבל מחירם. כעבור שעה החזיר הסוחר את הסחורה, וטען שחסרו בה חמישים אמות. תבע את כספו, וזימן את הגר לדין בפני רבה של קושטא, הגאון הקדוש רביגו אליהו מזרחי זצ״ל. כשהגר נכנס לבית הדין, קם הרב בחרדה וכיבדו כבוד גדול. קרא התובע: ״רבי, אדם זה רימני בחמישים אמה בד!״ מיד שלח הרב את שוטרי בית הדין לחנותו של התובע, ומצאו בה את האריג שגזר לפני שהחזיר את גליל המשי, חמישים אמה... קנסו הרב, ושילחו בנזיפה. הכניס הרב את גר הצדק לחדר פנימי ואמר לו: ״רואה אני כתר אורה מתנוסס על ראשך - אמור לי מה מעשיך!״ פתח וסיפר כי גר צדק הוא, וכל מעשיו באמונה. ומרבה הוא ליתן צדקה, כי כל מעשה גיורו התגלגל בגין צדקתה של אותה אלמנה, ומעשי הצדקה של הקהילה עם ענייה. קרבו הרב וכיבדו לעין כל, והיה לאחד מנכבדי הקהילה, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה וצדקה. עד כאן הסיפור. הבה נבחן עצמנו, איזה כתר בראשינו? מה גדלו - ומה חוזק קישורו?!

לאורו נלך

אביהם של ישראל

סיפר הרה״ג רבי עובדיה יוסף טולידאנו הי"ו, נכדו של רבינו: כשנה לפני פטירתו, הבאתי לפניו שאלת יוחסין.

היה זה בשעה 13.45 לערך. כרגיל, היה שקוע באמצע כתיבה, "אני אוחז עכשיו באמצע הלכות שבת...״ אמר בעודו מעיין בספריו, אולם אני הפצרתי בו כי השאלה חשובה מאוד. ״טוב תניח״ אמר.

לאחר שלושה ימים משראיתי את השאלה עדין על שולחנו, שבתי ובקשתי כשאני מתאר את סבלם של החתן והכלה המיועדים, השואלים במר נפשם, אינם יודעים את עתידם, וממתינים רק לפסק זה.

סבא הזדקף בכיסאו ״ככה?" שאל, "תחזור מחר, בעז״ה אעיין בזה״. משהגעתי לביתי לאחר כעשרים דקות, המתינה לי הודעה ״סבא ביקש שתחזור״. שמתי פעמי חזרה לבית הרב, אני זוכר שהשעה היתה אז 14.35 בצהריים בערך, ומשמשו רבי צבי הי״ו קיבל את פני במעין טרוניא: ״מה שאלת את הרב? נקבעה ברית אצל הרב בשעה 14.00 אולם הרב ממאן לצאת כל עוד הוא אינו מסיים את התשובה". מידי כמה דקות נגש אליו להזכירו כי אבי הבן, המוהל ושאר המוזמנים ממתינים, אך הוא בשלו: "שיחכו״. ושוב, ״כבוד הרב, כולם ממתינים״. אך הוא בשלו. רק לאחר שסיים לעיין ופסק את פסקו, ירד בשמחה אל הברית. כה נגע לליבו סבל של הזולת, שכל דבר אחר לא עמד לנגד עיניו. זו דוגמה אחת מני רבות, הממחישה את רגש האבהות והרחמנות שחש לכל אדם מישראל. גם בפסקי הדין שהיה חותם, מלבד הרעפת הברכה להרב הכותב, על עסקו בסוגיות חמורות אלו, כדת של תורה, היה מוסיף ברכה או איחול להשואל ״שיזכו לבנות בית נאמן בישראל...״, ועל זו הדרך, מקפיד היה ליצוק במילותיו החמימות.

ועוד מסופר כשהתגורר מרן בפ"ת דרש שם ברבים על חליבה בשבת, ואמר שאסור ליהודי לחלוב פרה בשבת, רק אם הוא חולב לאיבוד או על ידי גוי וישראל עומד על גביו או על ידי שעון שבת. היה שם בשיעור יהודי שהיו לו כבשים ופרות והיה חולבם בשבת בידיו, גם לאחר ששמע את דברי רבנו. מרן התרה בו שלא יחלוב יותר בשבת. אך הוא לצערנו המשיך בדרכו והלך לחלוב בשבת. בדרכו הכישו נחש ארסי, מיד הובילוהו לבית החולים, מרן שמע על כך והצטער מאוד והלך לבקרו בבית החולים. מרן איחל לו רפואה שלמה, אך שאלו: מדוע הוא מחלל את השבת, הרי חכמים אמרו פורץ גדר ישכנו נחש? ענה אותו אדם, כיון שאין לו ברירה שאם הוא לא יחלוב את הפרות יצטערו מרוב חלב ויחלו. אמר לו מרן, שאשפר לחלוב ע"י גוי רק שיבוא ויעמוד לידו ואותו אדם קיבל עליו את הדברים. מכן אנו רואים את גדולתו של מרן זצ"ל, שלא שמר טינה לאותו אדם שעבר על דבריו, אלא הלך לבקרו לעודדו ולהדריכו בדרך הישרה.

מטמונים מהפרשה

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'" (כה, ב).

מבאר רש"י: ויקחו לי תרומה – לי לשמי. וביארו הדברים: שבכל מעשה מצווה, יש לעשות את הדברים, בתכלית הידור המחשבה לשם המצווה. וכמו שמספרת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה), על רבי חייא, שזרע כותנה, וממנה עשה רשתות, וצד צבאים, את בשרם האכיל ליתומים, ומעורותיהם עיבד קלף, עליו כתב חמשה חומשי תורה ולימד את ילדי ישראל.

במעשיו אלה, גרם לתורה שלא תשתכח מישראל, עד שאמר עליו רבי: כמה גדולים מעשי חייא!

וידוע, מה שהקשה הגאון אליהו מוילנא: מדוע הוצרך רבי חייא להתייגע כל כך ולאבד זמן, הלא יכול היה לקנות ספר תורה מוכן?

אלא – תירץ הגאון – האמת היא, שהתורה לא תיבנה ותתקיים, אלא על ידי לימוד הטהור ביותר, ולימוד מעין זה, צריך שגם הספר תורה יהא נכתב לשם שמים בקדושה ובטהרה, ולא רק הכתיבה, אלא מתחילת זריעת הפשתן לעשיית הרשתות לשם צידת הצבי, ולאחר מכן שחיטתו ופשיטת עורו, הכל בכוונה קדושה לשם שמים – כך עביד לה לתורה שלא תשתכח מישראל!

ומעשה ביהודי, שבא לפני רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", והראה לו תפילין מהודרות, שקנה בממון רב.

תפילין אלה – אמר אותו יהודי – אין כמותן להידור!

יפה מאד – אמר ה"חפץ חיים" – אבל האם גם הכסף שקנית בו את התפילין, בא לידך בכשרות ובהידור רב?...

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'" (כה, ב).

במדרש ויקרא רבה (פרשה א) מובא, שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, ואמר: "הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי!" אמר לו הקב"ה: "חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל!"

יש להבין – שאל הצדיק רבי חנוך מבנדין – מדוע באמת לא נדב משה רבנו מאומה למלאכת המשכן? ואם היה לו טעם וסיבה לכך שלא נדב, מדוע הצטער על כך?

אלא – תירץ הצדיק – משה רבנו חשש שאם הוא יתרום דבר מה תתמלא המכסה הנצרכת לבניית המשכן, ומשום כך תדחה נדבתו של מי מישראל. זאת לא רצה משה רבנו שבגללו תדחה נדבתו של יהודי!

על כן לא תרם מאומה.

אולם – סיים רבי חנוך – כאשר ראה משה רבנו כי למרות שהנודבים תרמו הרבה יותר מכפי הצורך, נעשה נס ונצרכו למלאכת המשכן את כל מה שתרמו. לכן עגמה נפשו, כי התברר שהיה יכול לתרום והדבר לא היה מזיק לאיש.

משום כך פייס אותו הקדוש ברוך הוא ואמר: "חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל!"

עולם במעלות

"בטבעת הארן יהיו הבדים"

אם ננסה לתאר לעצמנו רגע מכונן, היסטורי ומרגש בחיינו, נוכל לדמיין רגע נפלא ומיוחד, בו אנו מתבשרים כי דמות עילאית, צדיק נשגב מדור קדום, מגיע לביקור אפוף הוד בשכונת מגורינו. הבה נצא לרגע למסע במנהרת הזמן, ונדמיין כי אנו מתבשרים כי בעוד שבוע ימים יגיע לא אחר מאשר רבן של ישראל ה'חפץ חיים' זצ"ל, לקבלת קהל בעירנו.

לא מזמן פורסם מחזה מרגש, שהסעיר את העם היהודי בכל העולם, ובו נראה ה'חפץ חיים' מתהלך במסגרת 'הכנסיה הגדולה הראשונה' שקיימה אגודת ישראל, לפני כתשעים שנה. הדבר עורר הדים, רבבות צפו בו בהתרגשות אין קץ. אשרינו שאנו יכולים לראות גדול עולם מדור קדום, ולו מבעד למסך!

עתה, נדמיין שהוא בכבודו ובעצמו מגיע, ועומד להרעיף מברכותיו על כל הבאים לביתו. נקל לתאר את ההתרגשות הגדולה, את התכונה הכבירה, את התחושות המרוממות. כל אחד מאיתנו היה מכין עצמו ברטט לקראת הרגע הגדול, נערך מראש עם המילים המדוייקות אותן ירצה לומר, ומתכונן עם רשימת נקודות בהן יבקש להתברך.

לא רק אנשים המתמודדים מול מצוקה בריאותית, חינוכית או כספית יעמדו בתור לברכתו, כל אחד מאיתנו – גם הבריא, המאושר והעשיר ביותר, היה מפנה את כל יומו ואץ רץ לתפוס מקום טוב בתור לברכה הנדירה הזו. ברכה של ה'חפץ חיים'!

וכשהוא יבוא… – אין לתאר, אין לשער. רועדים מהתרגשות ורוטטים מציפיה, היינו עומדים כולנו בתור הארוך לקבל את ברכתו. גם אם זה יקח שעות, גם אם זה יצריך עמידה ממושכת על הרגליים, גם אם נצטרך לצום שעות ארוכות או לשלם הון תועפות. הכל כדי לקבל את ברכתו של אותו צדיק נשגב, הברכה של ה'חפץ חיים'!

ואותו 'חפץ חיים' בעצמו, בספרו 'ליקוטי מאמרים ומכתבים', חושף כי יש משהו הרבה יותר חזק ועוצמתי, ברכה הרבה יותר חזקה מברכה של צדיק נשגב! גילוי מפעים על משהו שחזק הרבה יותר מברכת הצדיק הגדול בעולם, והוא – להתברך מפיו של בורא עולם בכבודו ובעצמו!

כן, לא פחות ולא יותר: בורא עולם מברך אותנו, הוא המרעיף עלינו את הברכה, הוא שיכונן את ידינו ויאמץ אותנו, הוא שיעניק לנו את ברכתו שתשמור עלינו ותשפיע על חיינו שפע אושר וברכה. איך מגיעים לברכה הזו? איך זוכים להתברך מפיו של בורא עולם בכבודו ובעצמו? איך זוכים בברכה הטובה בעולם?

התשובה היא שתי מילים: 'החזקת תורה'. החזקת תורה היא הברכה הטובה בעולם, ההשקעה הנבונה ביותר, וגם השותפות היעילה ביותר. התמיכה בלומדי התורה, לקיחת חלק בהחזקת מוסדות התורה, בקיומם של לומדי תורה!

'ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת!' – נקבע בתורה במעמד הברכות ההיסטורי טרם כניסת עם ישראל לארצו, 'ואמר כל העם אמן'. זו ברכה חקוקה בסלע, בתורה הקדושה, מפיו של בורא עולם. מי שמקים את התורה, מי שתומך בה ומחזיק את עמודיה, מי שתומך בלומדי תורה ובמוסדות תורה – הוא המבורך מפי הגבורה, מפיו של בורא עולם!

הפרעת תקשורת (ג)

בהמשך לגליון קודם נביא עוד סימנים המאפיינים ASD בתפקוד גבוה:

* 'בריחה' מן העולם לאיזור וירטואלי סגור (כגון: ספרים, מחשבים, אזניות, ועוד).

* הסתגרות פיזית ב'מערה' כגון: מיטה עם מחיצה, ועוד (ומעשה בנערה עם ASD שנהגה לשבת בסעודות שבת עם שמיכה עליה).

* נוקשות, 'מרובעות', (כגון: לא מסכים שהחברותא ידבר בלימוד עם עוד מישהו).

* קושי במעבר בין מצבים (לא הודיעו לי מראש שהולכים לשבת לסבתא, אז אני לא הולך!)

* חוסר ויסות חושי (תויות בגדים, רגישות למגע, בררנות יתר באוכל, תגובות כועסות לרעשים).

* קושי בשמירה על סדר חיצוני והיגיינה באכילה או בכלל.

לסיכום: נער שיש לו את רוב הסימנים האלו, יתכן שזה מעיד שיש לו ASD.

הסתייגות 1: לא כל הסימנים צריכים להופיע באותו אדם, ולא כולם באותה עוצמה.

הסתייגות 2 והדגשה חמורה: אסור בשום אופן לאבחן אף אחד דרך רשימות כאלו. המטרה שלי היא רק לעורר מודעות כדי שההורים יבדקו ביסודיות במקרה הצורך. האם זו אכן בעיה?

ובכן, יש בחורים שחיים עם התופעות האלו, ולעת עתה נראה שזה לא מפריע לאף אחד. אך יש מהם שצוברים מצוקה, ומתלוננים רבות להוריהם על סבל קשה בחברה או במשפחה.

ברף החמור יותר - המצוקה עלולה לגרום לנערים אלו לעזוב את החברותות, או את הישיבה, או לברוח חלילה לעולם המפוקפק של המדיה והטכנולוגיה (שם אין צורך להפעיל כישורי תקשורת בין-אישית).

בכל מקרה, אי אפשר להתחתן בצורה כזו. כל אשה זקוקה לבעל עם עולם רגשי פעיל, ועם הבנה של המציאות מעבר להלכות או למילים מפורשות שנאמרות.

איך עוזרים לנערים יקרים אלו?

ובכן, זהו נושא מורכב יחסית, שקשה לפרטו על רגל אחת. לבינתיים נציין שאפשר וצריך לעזור להם, ויפה שעה אחת קודם.