וקראת לשבת עונג · פרשת משפטים

העבד והלקח

התורה הקדושה נצחית היא, ולקחיה נצחיים. פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי, דינים שאינם נוהגים בימינו, כי לא נהגו אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל גם אם הדין עצמו אינו נוהג עתה, הרי לקחיו חייבים להלמד ולהיות מיושמים בכל דור ובכל עת.

מי שלא יעשה כן, מי שיחשוב שלקחי הדינים האלו אינם נוגעים לו, ואינם שייכים כיום, למה הוא דומה? למשלו הנפלא של הגאון רבי אברהם חכם זצ״ל, מכרמנשאה אשר בפרס. מעשה ברופא אליל מאחז עיניים, שהתפרנס בכבוד. אמר לבנו: ״הצטרף אלי ולמד את המקצוע״. נעתר הבן, וילכו שניהם יחדיו.

באו לבית החולה, והכל נקהלו לשמוע מה יאמר ה״רופא״. החולה שכב במיטתו, חיוור וגונח ולופת את בטנו ברוב מכאוביו. הביט ה״רופא״ באישוני עיניו, הורהו להוציא את לשונו, הניח אצבעו על דופקו והניד בראשו: ״נתתם לו עלי חסה״, אמר בחומרה.

״אכן״, הודו בשפל קול, ״אכלנו חסה אמש, ומאז הורע מצבו״.

וה״רופא״ אמר בסמכותיות: ״החסה היא סם מות עבורו! אתן לו תרופה, אולי תצילו״. רשם לו שמן קיק בפרוטה, ונטל בשכרו דינר זהב.

כשיצאו, תלה בו הבן מבט מלא הערכה, ושאל: ״כיצד ידעת, אבא, שאכל חסה?״

השיבו האב: ״כשעליתי אל הבית ראיתי פסולת חסה בפח האשפה, את העלים הכמושים והמתולעים. והבנתי, שזה היה מאכלם ומאכל החולה״.

התפעל הבן, ונצר את הדברים בלבו. למחרת היום ישב הבן בביתו, ובאו לקרוא ל״רופא״ לבית חולה מסוכן. אמר הבן: ״אבי אינו בביתו, אבל גם אני יודע לרפאות״.

קם והלך עימם לבית החולה. כשהגיע לחצר הבית, עשה כמעשה אביו וסקר את החצר בקפידה. פח אשפה לא היה שם, אבל אשפה היתה גם היתה. מתחת לבית היתה אורוות חמורים, והחצר היתה מלאה בגלליהם. עלה הבן אל הבית ופנה למיטת החולה השרוי בחוסר הכרה. הרים את עפעפיו והציץ לאישוני עיניו. מדד את דפקו, עטה על פניו אשרת סבר חמורה, ואמר בהקפדה: ״האכלתם אותו בשר חמור!״ השומעים פערו פיהם בתמהון, והידען המשיך: ״כלום לא ידעתם, שחמורים הם סם מוות עבורו?!״...

נדהמו השומעים ואמרו: ״משוגע האיש, הבלים ידבר״, והדפוהו מן הבית בבושת פנים...

חפוי ראש שב לבית אביו ודיווח על כישלונו. תמה האב: ״מה ראית לומר שהאכילוהו חמורים?״ ענה ואמר: ״הן אתה לימדתני! אם יש בחצר פסולת חסה, אות הוא שהאכילוהו חסה - אז אם יש בחצר פסולת חמורים... הלא כן?!״

״הוי, סכל״, אמר האב, ״כלום אין שכל בקדקדך?! כל מקום, ותנאיו! אם יש פסולת חסה, האכילוהו חסה. ואם יש אורווה, יש לתלות את החולי בריחות העולים ממנה״...

משל נפלא הוא, הלואי ונפיק את לקחו! ונדע, שגם אם פרשת העבד הנרצע, למשל, אינה נוהגת כיום - אבל לקחיה שרירים וקיימים לפי תנאינו ומצבינו. שכך אמרו בגמרא (קידושין כ"ב:): רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר (תכשיט): מה נשתנתה אוזן (להירצע) מכל איברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי ״כי לי בני ישראל עבדים״, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - תרצע! ולקח זה, הרי שייך גם לנו, ולימינו, ביתר שאת ויתר עז! הרי כמעט כל אדם כיום הוא עבד, מרצונו ושאיפתו, בכל לבו ונפשו - עבד נרצע לחברה הדורסנית והתובענית ולמושגיה ודרישותיה: להחליף רכב - לא משום שהישן אינו טוב, אלא כדי שאחרים יראו, ומשום שהשכנים כבר החליפו. לצאת לחו״ל, כמו כולם. לנהור, עם העדר. עבד - לא לאדון אחד, כי אם לחברה שלמה!

הבה נצא לחרות, ננתק את הכבלים. ואז יהיה לנו יותר זמן לעצמנו, לשיעורי תורה, ויותר פנאי לילדינו!

לאורו נלך

נביא כאן מעט ממה שאמר הגאון הצדיק ר' אורי ויסבלום שליט"א, משגיח בישיבת נחלת הלויים בהספד על רבנו זצוק"ל: אנחנו בכלל לא ראויים לדבר על גדול שכזה, אבל אני מפחד משום דברי חז"ל על המתעצל בהספדו של חכם, לכן רציתי לומר כמה מילים, זו הפעם שנתקיימו דברי חז"ל (כתובות י"ז) במילואם. א. היה כאן נתינתה כנטילתה, שהרי היה למעלה משישים ריבוא בהלוויה, וגם נתקיים שאין שיעור למי שמלמד, שהרי היו כמליון איש. לא היתה הוראה שכולם נוסעים, אלא כל יחיד הרגיש שהוא חייב ללכת. כולם הלכו ללוות את כבוד התורה שבדור. רואים כאן דבר נורא מה הכח של יחיד. התמדה בלתי נתפסת. אהבת התורה בגדר של טירוף. לראות תמונות בטיפול נמרץ עם ספר. יהודי שזכה לשנות את הרחוב גם של פשוטי עם.

סיפר לי בן משפחה, שבצעירותם היו פעמים שהתינוק של הרב היה בוכה, והגרב"צ זצ"ל שהיה שכנו של הרב היה נכנס לדירה של הרב לנענע את התינוק שלא יבכה, כי הרב לא היה שומע כלום, היה שקוע כל כולו בתורה.

התורה בערה בו, לכן איפשר לעצמו להתבטא בחריפות נוראה נגד גדולים עצומים, באופן אישי התבטל אליהם כקליפת השום, אבל בהלכה זו דרכה של תורה. זה למעלה משלושים שנה שאני מתבונן בדברים האלו.

כמה פירגון היה נותן לכל מחבר צעיר, לא יאומן, הוא היה מצטט אותם בספריו ודן בדבריהם.

יש לי דוד נכבד בארה"ב, נשיא של מכון ירושלים בארה"ב. כשהרב היה ראש"ל, הזמין אותו מטעם המכון, ודודי אירח אותו עשרה ימים והתלווה אליו לכל מקום. הוא סיפר לי שהרב נפגש עם אנשים מכובדים ביותר, נורא, אפילו כשנכנס לנשיא ארה"ב זה לא הזיז לו כלום, לא רגע לפני ולא רגע אחרי, לא התרגש כלל, הוא שקוע בלימודו בכל מקום שהיה, אבל כשהלך לפגוש את הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל, התרגש ביותר עד שגופו רעד. ודאי שבשיעורים הוא התבטא גם על הגר"מ פיינשטין וחלק עליו, הוא הרשה לעצמו, אין שום שיקול לגאוה והתנשאות, זה לא שייך כלל, כך היא דרכה של תורה סכינא חריפא ממש.

אספר סיפור קטן שאני יודע מקרוב, מעשה שהיה לפני שלושים שנה, יש לי דוד ראש ישיבה, שהרב זצ"ל סידר קידושין לבנו, ודודי היה גם כן מתחת לחופה, ושלא במתכוין הסתיר קצת לצלם, הרב ניגש אליו בשקט ואמר לו בלחישה: היהודי הזה הצלם של החתונה, זה הפרנסה שלו, כבודו מסתיר לו". הוא נמצא כעת בסידור חופה וקידושין, אבל הרגישות שלו לזולת היא אדירה, שנלמד ממעשיו ונדבק בדרכיו אמן ואמן.

מטמונים מהפרשה

"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו" (כא, לג).

מעשה שאירע בתלמיד ישיבת "סלבודקה" שראה פיסת נייר מונחת על הריצפה והתכופף להרימה בחושבו כי מדובר בדף ובו דברי תורה הטעונים גניזה. לאחר שהרים את הנייר נוכח כי אין זה אלא סתם נייר של חולין, ומשום כך השליך את הנייר לרצפה...

ראה ראש הישיבה, הגאון רבי נתן צבי פינקל, הידוע בכינויו ה"סבא מסלבודקה", את מעשהו של הבחור, קרא לו מיד והוכיחו: איך אתה מעז לעשות כן?! והרי אתה "מזיק" ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם!... מה להשלכת נייר ולכריית בור? תמה הבחור – האם יכול מאן דהוא להינזק מפיסת נייר? "בור" – הסביר "הסבא" – אין הכוונה דווקא אם אתה עושהו מכשול שאחר עלול להינזק בו בגופו. גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף הינך "מזיק", שהרי בכך אתה מטריח אותו ואף מבטל אותו בדרכו. על מעשה זה אתה חייב כדין כורה בור.

ואם תטען – המשיך ה"סבא" – שלא אתה הוא בעל הנייר, שהרי אחד לפניך השליך אותו. אין זו טענה כלל! שכן אמרו בגמרא מסכת בבא קמא (כט): ההופך את הגלל ברשות הרבים חייב בהיזקו, כיון שסילק את מעשהו של הראשון. אף אתה כאשר הרמת את הנייר סילקת את מעשה קודמך והמעשה נקרא על שמך, ואתה הוא החייב בהיזקו!

"אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר" (כב, כז).

יש להבין – שאל המגיד מדובנא – את סדר הכתובים, שבתחילה נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה וגו' אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו וגו' "אלקים לא תקלל" - מה עניין סמיכות הפרשיות כאן?

סמיכות זו – תירץ המגיד – תהיה מובנת היטב על פי משל: אם אירע שאדם בא לדין תורה והדיין מזכה אותו, ואחר זמן בא פעם שנייה לדין על אותו נושא בעצמו, והדיין מחייב אותו, לכאורה, היה נראה כי יש כאן מקום לתלונה על הדיין, שפעם אחת מזכה ופעם שנייה מחייב.

אולם התורה מלמדת אותנו שאין הדבר כך: אם אדם תובע איש עני לדין, שהוא חייב לו ממון ואין לעני לשלם, מה עושה הדיין? שולח את שליח בית הדין אל ביתו של העני ולוקח משם משכון, אותו מוסר ליד המלוה, עד שיפרע העני את חובו. לעת ערב, בא העני אל בית הדין כשהוא ממרר בבכי: שליח בית הדין נטל ממני את כסותי, במהכ אשכב?...

כאשר שומע הדיין כן, מצוה מיד על שליח בית הדין שילך אל ביתו של המלוה, יקח משם את המשכון ויחזירנו לעני. כאשר ישמע זאת המלוה יתמה על הדיין "ההפכפך", שבתחילה נתן ועכשיו לקח?...

זה פשר סמיכות הכתובים כאן – סיים המגיד – "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה וגו', אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" ואם יתמה בעל הדין על הדיין, הרי מזהירה התורה מיד ואומרת: "אלקים" – הוא הדיין הנקרא כן – "לא תקלל!"

עולם במעלות

"מדבר שקר תרחק"

פלוני אלמוני, יהודי זקן, התגלגל בבתי חולים עד שלרופאים נמאס ממנו. אין מה להשקיע בו, שילך הביתה, שילך למושב זקנים, העיקר לא פה. אבל הוא במצבו צריך בית חולים? אז צריך… השם ישמור ויציל.

התערב בעניינו מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. התקשר לאחד ממקורביו, אברך מוכשר ודומיננטי, סיפר לו על הזקן שנמצא בבית מושלך ועזוב לנפשו ושאל מה ניתן לעשות עבורו כדי שיסכימו לאשפז אותו בבית החולים.

גלגלי מוחו של החברה'מן סובבים במהירות, אך רעיון אין. "רב'ה", הוא מתחנן, "תנו לי עצה". ומרן הגרש"ז לא מבין. "נו, אם היתה לי עצה הייתי מבקש להתייעץ?"

עצר האברך את המונית הראשונה, נסע הישר לבית הזקן, הוריד אותו, הכניס אותו למונית ונקב באוזני הנהג בשם אחד מבתי החולים של ירושלים. המונית עצרה בכניסה לחדר מיון, שם מיהר האברך להשכיב אותו על מיטה פנויה.

"מה זה? מה זה?" הסתערו עליו אנשי הצוות הרפואי.

מכיוון שההגנה הכי טובה היא התקפה, השיב להם: "מה זה 'מה זה'? זה יהודי שמצאתי שרוע על הכביש ברחוב יפו. האם לדעתכם היה צריך להשאיר אותו למות?"

"רגע, רגע", מנסה אחד הרופאים להשתלט על המצב.

"מי זה האיש הזה?"

"אינני יודע", משיב האברך ורגליו נושאות אותו החוצה.

בעודו ניצב ליד הדלת משיגה אותו צעקת הרופא: "הלו, הזקן הזה מוכר לי. בוא תיקח אותו בחזרה". והאברך מציע: "תסחוב אותו אתה לרחוב יפו, לא אני".

ברירה היתה להם? הזקן התקבל לאשפוז.

"עשיתי ככל אשר צויתני", הודיע האברך לרבי שלמה זלמן, ועל פניו מרוח חיוך גדול של מנצח. הוא סיפר על ההתרחשות כהווייתה, ולא הצליח לבלוע את הצחוק נוכח האפיזודה המעציבה והמשעשעת כאחד.

החברה'מן לא ציפה לתגובה הבאה, כפי שנשמעה מפיו של פוסק הדור.

"הסיפור שלך טוב, אבל הצחוק שלך לא טוב. הלוא עברת על איסור דאורייתא של שקר, גנבת את דעת הבריות, סיפרת להם שהזקן היה שרוע ברחוב יפו, שאתה לא מכיר אותו. אז לשמחה מה זו עושה?

"תבכה, תספר בעצב: רב'ה, אני רימיתי, אך לצערי נאלצתי לעשות זאת. רב'ה, אני שיקרתי, אבל זה היה פיקוח נפש"…

הפרעת תקשורת (ב)

אנשי ה-ASD מתחלקים לשני סוגים: 'ASD בתפקוד נמוך', ו-'ASD בתפקוד גבוה'.

לגבי אלו ש'בתפקוד נמוך', לא נאריך, מכיון שבדרך כלל הם מאובחנים מגיל צעיר, ומופנים לחינוך מיוחד, שם הם מקבלים מעטפת מתאימה.

אולם צריך לדבר על אלו שב'תפקוד גבוה', משום שבחלק מהמקרים הם לא זוהו ולא אובחנו בזמן, כך שהם סובלים רבות ואינם יודעים ממה.

מדובר בנערים שלכאורה מנהלים חיים נורמטיביים, עומדים בדרישות הסף של מוסד הלימודים, דואגים לצרכיהם הבסיסיים (כמעט) ככל אדם, ובכל זאת – משהו בהם שונה. הנה רשימת סימנים המאפיינים ASD בתפקוד גבוה:

* קושי במציאת חברים. עשוי להעדיף חברים צעירים או מבוגרים מבני גילו.

קושי בהבנת רמזים, מחוות ותנועות גוף, או קודים חברתיים בלתי כתובים.

* עשוי לפרש כפשוטם דברים שנאמרו בציניות/בצחוק (למשל: היה מגיד שיעור שאמר לתלמידים בנימת יאוש-ביקורת: "מי שלא רוצה ללמוד יכול ללכת הביתה". הוא לא התכוון ברצינות, אבל הבחור עם ה-ASD הלך הביתה, וספג לעג רב).

* חוסר טקט.

* חוסר יצירתיות (שלחו אותו לקנות לחם פרוס, ולא היה, אז הוא לא קנה כלום...).

* תופס דברים בשחור-לבן ומתקשה להכיל מורכבויות (חצי מהעולם הם 'אנשים רעים').

* קושי בניהול שיחות רגשיות או עמוקות, התמקדות בשיח טכני (השתתף בעצרת המיליון, ורק ספר כמה שוטרים ראה).

* קושי בהבנת הירארכיה מול מבוגרים ("למה שאני אקום מפני המלמד, אולי שהוא יקום מפני?").

* התעניינות במספר תחומי ענין מצומצמים בלבד (לדוגמא: היסטוריה, מחשבים או פסיכולוגיה), והתעלמות משאר נושאי העולם.

* חזרתיות - עשוי לחזור על אותה שאלה/דרשה/שיר/תנועת גוף, מאות פעמים.

* היצמדות ל'טקסי חובה'. (כגון: אותו מאכל באותה צורת הכנה תמיד. או: סדר התארגנות בקר/ ערב המורכב מסדרת פעולות שאין אפשרות לעקוף או לזרז אותם).