וקראת לשבת עונג · פרשת בשלח

סוד הצלחת החינוך

הגמרא (מס' עבודה זרה י"א ע"א) מביאה סיפור אודות פסוק בפרשתנו: "וה' הולך לפניהם יומם" – טיטוס הרשע, ימח שמו וזכרו, צורר היהודים ומחריב המקדש, שמע שבן אחותו האהוב, אונקלוס, בחר להתגייר! מיד הורה לגדוד חיילים לאסור את האחיין הסורר ולהביאו לרומא!

באו החיילים לאוסרו.

נכנס עימהם אונקלוס בדברים, ושיכנע גם אותם להתגייר...

זעמו של טיטוס גאה בו להשחית. הוא שלח גדוד חיילים נוסף, והורה להם שלא ידברו עם אונקלוס מטוב ועד רע.

באו החיילים, אסרוהו ונטלוהו עימם, ושפתותיהם חתומות.

אמר להם: "אם אין אתם מדברים, אדבר אני. ידוע, שכאשר המפקד הולך בלילה, מאיר לפניו חייל את דרכו. כאשר קצין גבוה הולך, מאיר לפניו מפקד זוטר. כשמצביא הצבא הולך, מאיר לפניו הקצין. כשהמלך הולך, מאיר לפניו המצביא. אך אימרו לי, לפני מי מאיר המלך?"

לא עמדו החיילים בניסיון, והשיבוהו: "בפני אף אחד!"

אמר להם: "ואילו הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, מאיר לפני עם ישראל אוהבו, בני בחיריו. ככתוב: וה' הולך לפניהם יומם!"

נרעשו החיילים והתגיירו אף הם, כדי להסתפח אל העם הנבחר.

שלח הקיסר גדוד נוסף וציוה באזהרה חמורה, שלא יאמרו דבר וחצי דבר. כשאסרוהו ויצא, נשק את המזוזה.

הרימו גבה בתמיהה.

אמר להם: "מנהגו של עולם, שהמלך יושב בארמון והעבדים שומרים על הפתח. ואילו הקדוש ברוך הוא – אנו בפנים, בבית, והמזוזה של הקדוש ברוך שומרת עלינו. ואף בצאתנו מן הבית הוא שומר עלינו. ככתוב: ה' ישמור צאתך ובואך!" התגיירו אף הם, וטיטוס התייאש מלהשיבו...

מעשה שהיה הוא, ואנו מתקשים כל כך להבינו!

נתאר לעצמינו, קלגסים נאצים מקבלים ידיעה שיהודי מצא מסתור בכפר פלוני. שולחים פלוגה להביאו, לקחתו להשמדה. הפלוגה מגיעה, ומוצאת איזה רב. הוא מספר להם לכמה שומרי ראש נזקק הפיהרר, ואילו אלוקינו שומר עלינו.

שמעו. ומה? האם לא יקחוהו איתם? היעלה על הדעת... שיתגיירו?!

והואיל ובכל זאת מעשה שהיה הוא. חייבים לומר שתלוי כיצד נאמרים הדברים. באיזה להט, באיזה שכנוע פנימי.

"מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים". "ניכרים דברי אמת".

כשאונקלוס אמרם, התגיירו!

ומכאן לחובתנו כהורים וכמחנכים.

ככל שניהיה אנו חדורים יותר באמונתנו, שלמים עם דרכנו, משוכנעים באמיתותנו, כך ישפיעו דברינו, וילכו בעקבותינו!

לאורו נלך

הראש"ל, הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ביקר בארצות הברית. בא לפניו זוג חשוך ילדים, ובידם המחאה על סך חמשת אלפים דולר למוסדות התורה, באם הגר"ד ישיג להם את ברכת אביו – מרן זצ"ל, וכשהברכה תיתן פרותיה יוסיפו כהנה וכהנה. נכנס הגר"ד בדברים, וסיפרו שהם משתייכים לקהילה קונסרבטיבית, ורחוקים משמירת תורה ומצוות. נענה הרב ואמר: "כסבורים אתם שניתן לקנות ברכה במעות? אם מאמינים אתם בכוחו של הגדול בתורה מכח קיום המצוות ועשיית רצון בוראו, כיצד יכולים אתם להתעלם מן המצוות?! לא אוכל להמליץ בפני אבי להעתיר עבורכם, אלא אם תקבלו עליכם עול מצוות, ותתחילו בעיקרים: כשרות, שבת וטהרה.

על שמירת הכשרות הסכימו מיד, שבת – לא ידעו כיצד לשמור. מיד קישרם הרב עם רב בשכונתם, וקבע עמו שידריכם. נענו גם לכך, אבל על גדרי הטהרה – התעקשה האשה, לכך אינה מסכימה. "אם כך", אמר הרב, "לא אוכל לעזור לכם מאומה. ה' לא יתן ברכתו לבית שאינו מושתת על אדני הטהרה". קמה האשה, קם גם בעלה, ועזבו את המקום. כעבור שלושה חודשים, התקשרו מארצות הברית ל"יחוה דעת". הרב המקומי, שהחל להדריך את המשפחה בנתיבות הכשרות והשבת, שיכנעם גם בענין הטהרה. הם מוכנים לבוא לארץ ליום אחד, כדי לזכות בברכה. מיד התקשר הג"ר דוד למרן זצ"ל, והמועד נקבע. בני הזוג הגיעו – לאחר תיאום מוקדם – משדה התעופה היישר לבית מרן זצ"ל, שם המתין להם גם בנו הג"ר דוד שליט"א. מרן זצ"ל חזר ושאלם: האם מקבלים הם עליהם את שלושת העיקרים: שבת כשרות וטהרה? משנענו בחיוב, נטל מהבעל תקיעת כף על כך, וביקש מהרבנית ע"ה שתיטול תקיעת כף מהאשה. ואז הניח מרן רבנו את ידו על ראש הבעל, וברכו בזרע של קיימא במהרה, לרוב נחת ושמחה. ההתרגשות היתה רבה. לאחר מכן אמר הבעל: "באנו במיוחד לקבל את הברכה, ואנו חוזרים עוד היום – אבל יש עוד כמה שעות עד להמראה. יאמר נא הרב, האם כדאי לנצל שהות זאת כדי לבקר בבית איזה צדיק או מקובל, כדי לקבל גם את ברכתו?" נענה מרן רבנו בתוקף ואמר: "לא ולא, אין צורך בברכה הנוספת! לא זו בלבד, אלא שאני אוסר עליכם לקבל עוד ברכה!" תמהו, ומרן רבנו הסביר: "הלא תבינו, לא הצדיק פועל את הישועה, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד. ובקבלתכם את עול מצוותיו – נושעתם, ואינכם צריכים עוד לאמצעי נוסף!" נפרדו לשלום, ונסעו. כעבור חודש ימים טילפנו להג"ר דוד, ובישרו שהברכה פעלה. וכעבור שמונה חודשים נחוגה ברית ברוב צהלה ושמחה...

מטמונים מהפרשה

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים" (י"ג, י"ז).

במדרש (שמות רבה פרשה כ') דרשו חז"ל: "ולא נחם אלקים", אע"פ ששלחם פרעה ולא "נתנחם" הקב"ה. משל למה הדבר דומה?

למלך שנשבה בנו ויצא אביו והצילו מן הליסטים והרגן, והיה הבן מספר ואומר לאביו: כך וכך עשו לי, כך וכך הכו אותי ושעבדו אותי! אע"פ שהרג המלך את הליסטים לא היה מתנחם, אלא מצטער ואומר: "כך וכך עשו לבני!"

את דברי המדרש הללו, הסביר המגיד מדובנא במשל:

אמן אחד עסק במלאכת ליטוש יהלומים. לימים חטא האיש כנגד המלך ונחבש בבית האסורים. את כלי מלאכתו העדינים והיקרים לקח עמו. היה האיש מתענה בייסוריו בבור הכלא, וגם את כליו העדינים נטלו זרים ועשו בהם מלאכות פשוטות, עד שקלקלו אותם ללא תקנה.

את העול והסבל הגופני הרגיש האיש רק בהיותו בבית הכלא, אולם, כאשר השתחרר ויצא לחופשי, לא הרגיש עוד שום עצב. מאידך, את הנזק שנגרם לכליו, לא הרגיש כלל בהיותו בבית הכלא, שכן שם לא נדרשו לו כליו למלאכתו, אולם בצאתו לחפשי, כאשר שב לעבודתו וראה את הנזק הרב שנגרמו לכליו, הצטער עליהם צער רב...

כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד – כאשר היו בני ישראל במצרים, היו מעונים בעינויי הגוף בעבודה קשה בחומר ובלבנים, אולם, מיד כאשר יצאו שקטו כל סבלותיהם. לא כן היה בשעבוד ודיכוי נפשותיהם, שבהיותם במצרים לא חשו בכך כלל, לפי ששהו במ"ט שערי הטומאה, אולם, כאשר יצאו מתחת עול מצרים והחלו לעסוק בתורה ובמצוות, מיד הרגישו את "הקלקול" הגדול שנעשה בנפשותיהם...

ועל פי זה – סיים המגיד – יובנו היטב דברי המדרש: "אע"פ ששלחם פרעה לא נתנחם הקב"ה", שכן עדיין קיים הנזק שכבר נעשה!

"ולקטו דבר יום ביומו" (ט"ז, ד').

במדרש מובא, כי פעם אחת שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי את רבם: מפני מה ירד המן לבני ישראל בכל יום, ולא ירד פעם בשנה בשביל כל השנה?

אמשול לכם משל – ענה רשב"י – למה הדבר דומה? לבן מלך, שאביו הקציב לו את מזונותיו וצרכיו לשנה שלימה. היה הבן רואה את אביו אחת בשנה בלבד. חשב המלך בלבו: בני, שאני אוהבו כל כך, איני רואהו אלא פעם אחת בכל שנה.

אמר המלך לבנו: עד עכשיו היית מקבל מזונותיך אחת לשנה, אולם, מעכשיו, אתן לך צרכיך בכל יום ויום.

כן הוא גם בבני ישראל. כל אדם שהיו לו בנים היה דואג וחושב בלבו: אמנם היום ירד מן ויש די אוכל לבני ביתי, אולם מה יהיה מחר? אולי מחר לא ירד מן? אתפלל לה' ואבקש ממנו שירד בכל יום. והיו ישראל מכוונים לבם לאביהם שבשמים בכל יום.

להודות גם כשקשה...

כל יהודי ויהודי, באשר הוא, משורר, מודה ומשבח לבורא עולם על הניסים אשר גמל עמו, על חסדיו הרבים.

כשהכל מצליח, נחמד ופורח, קל לו לאדם לשורר ולהודות. אבל גם כשהמצב מסתבך, כשמתחילה התמודדות, כשצפים קשיים – לא רק שאף אז חייבים להודות.

וכאן גואה השאלה: האומנם? וכי אפשר להודות גם בעת הקושי? האם ניתן לשורר תודה לאבא שבשמים גם כשלא חשים בטוב ובנעימים?! מנין הכוחות להודות מעומק הלב על מה שנראה כה סבוך וחשוך? ומה באמת עוצמת ההודאה, ככח עוצמתי במיוחד לפתוח את שערי השמים ולהרעיף ישועות בלתי נתפסות?!

התשובה היא, שההודאה בעת הקושי מטמיעה באדם אמונה, ביטחון חזק. אדם שמודה לה' על הקושי – מבטא בכך שהוא בטוח שזה מתוכנן, שהוא מאמין שיש לו מטרה טובה, שהוא יודע שהדבר אינו טעות או תקרית בלתי צפויה, אלא שאבא שבשמים תכנן את הנסיון לפרטי פרטיו, והוא בוודאי לטובתו. ולכן, ההודאה מעצימה בו כוחות של אמונה וביטחון, מאפשרת לו לצלוח את הקושי בקלות יחסית – כי הוא חש בטוח ומלווה בידי בורא עולם…

את הגילוי הזה חושף הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זיע"א, במילים 'אז ישיר' שבפרשתנו, בהן הוא מגלה נופך נוסף: 'אז' – הוא בזמן שעמדו ישראל על שפת הים, המצרים מאחוריהם ממטירים עליהם חיצים ואבנים, והים הסוער לפניהם. הם מבינים כי נקלעו לצרה צרורה, שונאיהם הגדולים ביותר סוגרים עליהם מכל עבר, הים עומד לפניהם כחומה בצורה שאינה מאפשרת מעבר, הם נושאים עיניהם השמימה בתפילה ו…אז עולה בליבם לשיר שירה. אז הם מחליטים להודות. כי הם מבינים שאביהם שבשמים הביא אותם למצוקה הזו, והם מאמינים בו יתברך, למרות האתגר אותו הוא מציב בפניהם, ובטוחים בידו החזקה ובזרועו הנטויה שהביאתם עד הלום – אל הקושי הזה. והאמונה הזו הביאה אותם אל הצורך לשיר שירה ולהודות מעומק הלב!

ובסופו של דבר, זה מה שהביא להם את הישועה הנכספת, בנס פלאי שאין שני לו, כאשר הים נבקע ובני ישראל הלכו בתוך הים – ביבשה. זהו נס ייחודי ונדיר, נס שעצר את הנשימה בעולם כולו, נס שיכול לקרות רק כאשר יהודים מודים מתוככי הקושי, מעומק הכאב!

מתברר, שדווקא כשהעתיד נראה מסובך, דווקא כשהקשיים גדלים, דווקא כשהאופק חשוך – דווקא אז ההודאה פותחת פתח ייחודי, מי שזוכה להודות ברגעי הקושי – פותח לעצמו עתיד חדש, קסום ופלאי. אבא שבשמים מצפה לראות כי בניו מודים לו, וכשהם עושים זאת – הוא מעניק להם סיבות טובות מאוד להמשיך להודות לו מכל הלב!

הבה נאמץ את המסר העולה מפרשת השבוע, משירת ההודאה שעל שפת הים. גם כשנראה שהכל אבוד, הקשיים מצטברים, הכל סוגר מכל הכיוונים – דווקא אז נודה ונשבח לה' על כל חסדיו עימנו.

תשומת לב (ג)

בהמשך לפרקים קודמים כתבנו איך מבררים מה השורש?

אחת הדרכים היא, לשאול אותו.

לפי התשובות יוכלו ההורים להבין האם אכן יש כאן איזה צורך שלו שכדאי להשלים לו, או אולי יש לשוחח עמו על דרכי הכרה וניהול של רגשות שליליים.

אם הוא עונה לשאלה "מה הסיבה שהעפת לאחיך את המשחק?", בתשובה: "כי כל הכיתה צחקה עלי" (כן! אם ההורה מתחקר נכון הוא עשוי לקבל תשובה כזו!),

לא יהיה נכון שההורה יגיב: "מה הקשר? וכי מה אחיך אשם במה שעשו החברים בכיתה?!".

- תגובה כזו היא חסרת רגישות, ואיבוד של כל השיחה היקרה.

אדרבה, רצוי להגיב: "אתה כנראה מאד מתוסכל, רוצה להסביר לי יותר מה היה בכיתה?".

וכך יכול להתפתח שיח פורה על הקושי שהיה לו, ולבדוק האם הוא זקוק לעזרה באינטראקציות חברתיות, או שהוא צריך עזרה בשליטה וניהול של תסכולים.

ואחרי הכל,

אמנם לא תמיד התשובות יגלו את כל האמת.

יש לפעמים רבדים נסתרים שדורשים בירור נוסף.

אולם אין ספק ששיח פתוח ומכיל מול הילד.

עשוי לגלות לנו טפח מעולם המניעים הפנימיים שלו.

ולאפשר לנו לעזור לו במקום הפנימי בו הוא באמת זקוק לעזרה או לשינוי.

בכל מקרה זכרו:

'הלשון היא קולמוס הלב' (-בעל התניא), ולכן אין לזלזל במילים שילד אומר, כי המילים בדרך כלל מספרות לנו משהו ויותר.