בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת חיי שרה

דבר העורך

כתוב בפרשה (י"ט, כ"ז): "גם מקום ללון", אליעזר מתבונן בהליכותיה המפלאות של רבקה, וחפץ לקחתה כאשה ליצחק. עבור רבקה הצדקת מדבר בלא פחות מנס, שכן כל חייה היא גדלה במשפחת רשע. הדמויות שאותן פגשה על בסיס יומי היו אביה הפושע ואחיה הרמאי, והעתיד שלה במקום כזה לא נראה מזהיר במיוחד. משנקרתה לידה ההזדמנות לעזוב את בית הוריה היה מצפה שהיא תעשה את כל המאמצים שבעולם כדי לעשות זאת.

אך למרבה ההפתעה היא אינה נוהגת כך. אליעזר שואל אותה: "היש בית אביך מקום לנו ללין"? והיא עונה: "גם מקום ללון". מה החילוק בין 'ללון' ל'ללין'? מבארים חז"ל במדרש (בראשית רבה ס, ו): 'ללין' משמעותו לינה ללילה אחד, ואילו 'ללון' משמעותו לינה למשך מספר לילות.

מדוע השיבה רבקה כך? כאשר יהודי הולך בדרך עם גוי - חייו נתונים בסכנה, כיון שיש לחוש שהגוי יהרג אותו. מה עליו לעשות? אומרת הגמרא (עבודה זרה כ"ה, ע"ב): "ירחיב לו את הדרך". כלומר, אם כבר באותו יום יגיע היהודי למחוז חפצו, עליו לומר לגוי שפניו מועדות ליעד רחוק שהדרך אליו אורכת ימים מספר, וכך לא ימהר הגוי להרג אותו ביום הראשון, כיון שהוא יודע שיש לו עוד מספר ימים לבצע את זממו, וכי האם באמת יגיע היהודי ליעדו, וינצל ממנו...

אומרת רבקה לאליעזר: עליך לדעת שיש לך עסק עם אבי הרוצח. אם תאמר לו שאתה בא "ללין" רק ללילה אחד, מיד כאשר תכנס לביתו הוא יזדרז לנעץ סכין בגבך. לפיכך אני מיעצת לך שתאמר לו שאתה בא "ללון" מספר לילות, ואז כבר אחרי הלילה הראשון תלך לדרכך. רבקה מספרת על כך לאליעזר, למרות שהדבר עלול להרתיע אותו מלקחת בת ממשפחה שכזו ליצחק, וכך היא תפסיד את ההזדמנות שלה להתחתן עם יצחק ולהיות אחת האמהות הקדושות!

מדוע היא עושה זאת? הרי היא עלולה להזיק לעצמה לנצח?! רבקה אינה עושה חשבונות כאלה, וכל דאגתה היא רק לאליעזר, שיצא בשלום מבית הוריה. אך היא לא הפסידה מכך מאומה, כיון שאליעזר השתאה לנכח מדותיה הנאצלות, ודוקא עבדה זו היא שהובילה בסופו של דבר ליציאת השדוך אל הפעל ("נאה דורש" עמוד ת"ס).

אליעזר בחן את רבקה ליד הבאר במבחן של מאמץ ונתינה פיזית (השקית הגמלים). אך כאן, רבקה עומדת בפני מבחן קשה פי כמה - מבחן של מסירות נפש ותור אישי. היא מוכנה להקריב את כרטיס היציאה היחיד שלה מאותו עתיד קודר. זוהי דרגה עצומה של נתינה: הדאגה לחייו של אדם זר עוקפת את השרדותה, והרצון הכי עמק שלה להחלץ מבית אביה.

אלו הם בדיוק התכונות הדרושות כדי להכנס למשפחת אברהם אבינו - עשית חסד אמתי, גם כשהוא בא על חשבונך.

כל אדם במצבה היה זועק: "אם תזהירי אותו שיש פה סכנת חיים - הוא יברח מיד, ואת תשארי פה לנצח". אבל רבקה פועלת מתוך אמת פנימית ומוסרית נטולת פניות. היא פשוט עושה את הדבר הנכון באותו הרגע כדי להציל חיים.

הרעיון העמק כאן הוא שדוקא הותור הזה, ודוקא חשיפת "החסרון" והסכנה של משפחתה, הם בדיוק מה ששכנע את אליעזר סופית שהיא הראויה ביותר ליצחק.

ומספר על רבי ישראל סלנטר, מיסד תנועת המוסר: היה זה ליל יום הכפורים, מרגעי השיא של השנה. כל הקהלה כבר היתה מכנסת בבית הכנסת, עטופה בטליתות, מחכה בחרדת קדש לתחלת תפלת "כל נדרי". והנה, רב הקהלה, רבי ישראל סלנטר, איננו מגיע. הזמן חלף, הקהל המתין במתח, ולבסוף יצאו לחפש אותו. הם מצאו אותו בבית קטן ודל בקצה העירה, מנדנד תינוק בוכה. התברר שבדרכו לבית הכנסת, שמע הרב קול בכי. אמו של התינוק מהרה לבית הכנסת וסמכה על כך שהוא ישן, אך הוא התעורר ונבהל. רבי ישראל לא עשה "חשבונות רוחניים" - הוא לא אמר לעצמו: "אני רב העיר, אני חיב להגיע לכל נדרי, אני אפסיד את התפלה הכי חשובה בשנה". הוא הבין שבאותו רגע, עשית הטוב והדאגה לתינוק המפחד קודמת לכל השג רוחני אישי. הוא ותר על התפלה החשובה שפותחת את תפלות יום הכפורים - "כל נדרי", למען חסד פשוט, בדיוק כפי שרבקה היתה מוכנה לותר על השדוך עם יצחק כדי להציל את אליעזר.

ההבדל בין "ללון" ל"ללין" מסתכם באות אחת ו' לעמת י', אך האות הבודדת הזו יש בה מחשבה עמקה ומצילת חיים.

"בטח בה' ועשה טוב" - אדם שחי באמונה ובבטחון בה', ויודע כי רק ה' מנהל את העולם, יכול לחיות חיים מאשרים, חיים של עשית טוב, גם אם הוא לכאורה נראה שהוא מפסיד מזה, כי מהות עשית הטוב היא לא למטרת רוח, אלא קיום העולם במדה הזו של חסד שאברהם אבינו הוריד לעולם.

מכאן, פסוק זה "גם מקום ללון", מעביר מסר עצום: עשית הטוב והדאגה האמתית לזולת, מזה לא ראינו שמשהו נפגע אלא להפך, תמיד אבל תמיד למדונו חכמים שמותור לא מפסידים, וקל וחמר מעשית טוב או חסד ודאגה לזולת, ואת זה רבקה הצדקת למדה אותנו.

חיי שרה - תוכן ענייני הפרשה

א. פטירת שרה, קנית מערת המכפלה מעפרון החתי על ידי אברהם אבינו, בכסף מלא, וקבורת שרה (כ"ג).

ב. אברהם מבקש אשה ליצחק ומשביע את אליעזר עבדו, שלא יקח ליצחק בנו אשה מבנות כנען, אלא מבנות משפחתו (כ"ד, א-ט).

ג. נשואי יצחק ורבקה:

א. אליעזר מגיע לחרן - (מתפלל להצלחת שליחותו) הקב"ה שמע לתפלתו ומזמן לו את רבקה על באר המים (כ"ד, י-כ"ח).

ב. העבד מספר למשפחת רבקה על לדת יצחק, על קורותיו בדרך (ושרבקה השקתה אותו ואת הגמלים) ושברצונו לקחת את רבקה לאשה ליצחק (כ"ד, כ"ט-מ"ט).

ג. רבקה מסכימה והולכת עם אליעזר לארץ כנען אל יצחק, להיות לו לאשה (כ"ד, נ-ס"ז).

ד. רשימת צאצאי אברהם מקטורה (כ"ה, א-ו).

ה. פטירת אברהם אבינו וקבורתו במערת המכפלה (כ"ה, ז-י"א).

ו. בני ישמעאל וזרעם, ומותו של ישמעאל (כ"ה, י"ב-י"ח).

"רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי" (כ"ה, כ) - כשושנה בין החוחים

ברוכים הבאים לארם נהרים... שלום לך יהודי יקר, כפי שאתה רואה, פה זה לא האזור של אברהם אבינו, כאן זה עיר נחור, כל מי שגר פה זה סתם אנשים כאלו, אבל אל תשאל!!!

בשנה הקרובה עתידה לרדת כאן בארם נהרים נשמה קדושה ונוראה, אחת מארבע אמהות... ותוך שלוש שנים קצרות היא אמורה להגיע לצדקות וטהרת לב ומדות טובות בקנה מדה של רבקה אמנו!!!

כעת תנסה לתת לי כוון או תכנית איך כזו גדלות עצומה יכולה לצאת מכזה מקום??? תנסה לתת לי איזה קצה חוט איך ילדה בת שלוש אמורה לצמח כזו צדיקה מארם נהרים...

מאיפה בדיוק?? מילא יצחק אבינו, הוא בן של אברהם אבינו, חוץ מזה הוא כבר בן ארבעים שנה, הוא כבר אחרי עקדת יצחק. אבל אנחנו מדברים כעת על רבקה, מדבר בילדה בת שלוש שגדלה אי שם בארם נהרים, אין מסביבה שום דמות אידאלית שיכולה להעמיד אותה כקרן אורה, וכעת תסביר לי מאיפה הילדה הקטנה הזו צומחת ונהיית פתאום רבקה אמנו, עם כל המדות הנפלאות שלה??

מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל עמד אף הוא על שאלה זו ובאר: במדרש מובא כי אברהם אבינו היה שולח מכתבים לבני משפחתו בעניני יסודות האמונה והנהגות טובות, וזאת כדי לקרבם ליהדות, וגם לבתואל שהיה בן אחיו היה אברהם שולח מכתבי חזוק, וכשהיה בתואל פותח את מכתביו של אברהם אבינו והיה רואה שאין בהם כסף. היה אומר לרבקה: יש מכתב מדוד אברהם, שהיא תקרא אותם... וכך בכל פעם ופעם שהיתה קוראת את מכתביו של אברהם אבינו, היו הדברים חודרים אל לבה ומשפיעים עליה לטובה, ובזה היתה מתחזקת במדות טובות (לבוש יוסף להגר"י ישר, בראשית).

ואומר המדרש (בראשית רבה ס"ג, ד'): "אביה רמאי, אחיה רמאי, ואנשי מקומה רמאים, והצדקת הזאת יצאה מביניהם. למה היא דומה? כשושנה בין החוחים".

המדרש מתיחס לפסוק שמתאר את יחוסה של רבקה לפני נשואיה ליצחק: "בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי".

חז"ל שואלים מדוע התורה מפרטת שוב ושוב את משפחתה ומקומה, ומשיבים שהדבר נועד להדגיש את גדלותה.

החוחים (הקוצים): מיצגים את סביבתה הטבעית והמשפחתית של רבקה. אביה (בתואל) ואחיה (לבן) היו ידועים כרמאים ונוכלים, ופדן ארם כלה נחשבה למקום של אנשים המונעים מרמאות אלו הם "הקוצים" שדוקרים, חונקים ומשחיתים את כל מה שצומח סביבם.

לעמת זאת השושנה: מיצגת את רבקה. למרות שגדלה בערוגה של קוצים, היא שמרה על יפיה הפנימי, על חסד, ענוה וטהר מדות. השושנה אינה לומדת מדרכי הקוצים שסביבה, אלא שומרת על הריח והיפי היחודיים שלה.

משל למלך שהיה לו פרדס גדול ומשקע. יום אחד נכנס המלך לפרדס כדי לראות מה צמח בו, וגלה לתדהמתו שכל השטח התמלא בקוצים, חוחים ודרדרים עוקצניים שכסו את כל השטח.

המלך התאכזב וכעס מאוד. הוא קרא לפועלים ואמר להם: "הביאו חרמשים, קצצו את כל הפרדס ושרפו אותו! אין בו שום תועלת יותר".

הפועלים כבר הניפו את הכלים ועמדו להחריב את הכל, אבל אז המלך הבחין פתאום במשהו קטן שמציץ מבין הקוצים האכזריים. הוא התקרב וראה שושנה אחת, בודדת, של ורד. היא היתה יפהפיה, בוהקת, והפיצה ריח מתוק ומשכר שהיה מנגד לגמרי ליבש והכעור של הקוצים שסביבה.

לקח המלך את השושנה, הריח אותה, ודעתו מיד נרגעה. הוא הסתובב אל הפועלים שלו ואמר: "עצרו את הכל. בשביל השושנה האחת הזו - ינצל כל הפרדס.

הנמשל הוא המדרש מסביר שהפרדס הוא העולם, והקוצים הם דורות של אנשים שהשחיתו את דרכם והתנהגו ברע (כמו דור המבול). המלך, שהוא בורא עולם, בתוך התהו, אבל אז הקדוש ברוך הוא מוצא "שושנה אחת" - אשה אחת (רבקה) או איש אחד, כמו אברהם אבינו או נח, ששומרים על מוסר, חסד וצדק בסביבה הרוסה.

המסר לחיינו, כשאתה עומד כמו שושנה בין החוחים - כלומר, כשאתה בוחר להיות טוב, ישר וערכי, אפלו במקום שבו אנשים מתנהגים בצורה אנוכית או שלילית - אתה לא רק שומר על הטהר הפנימי שלך. העמידה שלך היא כל כך עצמתית ומשמעותית, שיש בכוחה להאיר, לתת תקוה, ולפעמים אפלו להציל את כל הסביבה שבה אתה נמצא.

"ויבא אברהם..." (כ"ג, ב)

וברש"י: נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.

והדברים צריכים באור, מדוע נצטערה שרה על עקדת יצחק עד שפרחה נשמתה ומתה, והרי היה לה לשמח על שזכו בנה ובעלה לקדש את ה', כמו שמצאנו במדרש (פסיקתא מ') על אברהם ויצחק שהלכו שוים בשמחה.

ונראה לפרש, שאף על פי שהמיתה על קדוש ה' היא מעלה עליונה, אבל לחיות על קדוש ה' ולמסר נפש בעבודת ה' מדי יום ביומו הוא מעלה עליונה יותר, שהלא המיתה על קדוש ה' איננה אלא רגע אחד, ואלו לחיות על קדוש ה' זהו קדוש ה' תמידי בכל רגע בחיי האדם, והנה שרה אמנו גדלה את בנה מתחלת יצירתו שיחיה על קדוש ה', וימסר נפש בעבודת ה' יום יום, ויכין עצמו להיות מרכבה לשכינה, וכששמעה שהקדוש ברוך הוא לקח אותו באמצע עבודתו לקדש שם שמים בחייו, הבינה שכפי הנראה בנה לא מלא תפקידו כראוי לקדש ה' בחייו, ולכן יעד אותו הקדוש ברוך הוא למות על קדוש ה', ומחמת כן הצטערה עד שפרחה נשמתה. [רבי משה שטרנבוך שליט"א]

"לספד לשרה ולבכתה" (כ"ג, ב)

נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה (רש"י).

וב'טעמא דקרא' (לגר"ח קניבסקי זצ"ל) שאל, והרי שלוחי מצוה אינם נזוקים? ותרץ, שלוחי מצוה אינם נזוקים בגלל המצוה, אולם אם נגזר עליהם ענש ללא קשר למצוה, עדיף שיקבלוהו בזמן המצוה, ומזה ששרה מתה במצוה בהכרח שכבר נגזר עליה, והרי זה כמתה על קדוש ה'. ראיה לזה שהגמרא (שבת קי"ח) אומרת, יהי חלקי ממתים בדרך מצוה. הרי ששיך מיתה בזמן מצוה. [טיב הרש"י]

"ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר..." (כ"ד, נ) - הבן האובד - ספור מדהים

כתוב בתהלים (ס"ח, ז): 'אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'. מהו 'בכושרות'? בכי ושירות.

מי שרוצה - אומר שירה ומי שאינו רוצה - בוכה... אנו עדים למאמצים המרבים שעושים הרבנים בבירורי עמק למען לא תהיה מכשלה של נשואים האסורים ופסולים על פי התורה.

ספור מפלא ארע בעת שרבי מרדכי אליהו זצ"ל שמש כדין בבית הדין בבאר שבע: אשה קבצנית היתה מסתובבת ברחובות תל אביב והיתה מספרת לכל דורש כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו. כיון שהאשה היתה נראית מזנחת, אף אחד לא שם לב לדבריה. לאותה אשה היתה בת שלא עסקה בקבצנות כמו אמה.

יום אחד רצתה הבת להתחתן, ובבית הדין הרבני היא נדרשה להמציא הוכחה על יהדותה ועל רוקותה. היא הביאה את אמה לבית הדין בבאר שבע, שם הרב מרדכי אליהו זצ"ל קבל אותן ושמע את דבריהן.

אחר כך שאל את האמא: 'האם את זוכרת את הבן שלך'? האמא התחילה לבכות ואמרה: 'בודאי שאני זוכרת, כמו היום! היתה לו שומה על כתפו הימנית'. וסמנה בידה על המקום. היא גם ספרה שיש לשומה הזאת צורה מיחדת שאין לאף שומה אחרת.

הדינים האחרים שנכחו שם תמהו על השאלות ששאל הרב את האשה, ושאלו אותו: 'האם אתה מאמין לשוטה זאת'?! אך הרב רק השיב להם: 'מה זה חשוב כעת? והרי כתוב בגמרא (גטין ס"ח) ש'שוטה בחדא מלתא לא סריך' - שוטה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, ואם היא אומרת אותו הדבר כל הזמן, יש בזה אמת'.

בכל מקרה, ביקש הרב לבדק את החתן האם יש לו סימן של שומה על כתפו, וביקש שאחד מחבריו של החתן ילך אתו למקוה לפני הארוסין, ושם יסתכל אם יש לו שומה בכתפו במקום שהאמא הקבצנית אמרה.

החבר עשה כן וחזר לרב עם המידע כי אכן, יש לבחור שומה על כתפו הימנית, ולא עוד, אלא שצורתה מיחדת בדיוק כפי שתארה האם. קרא הרב לחתן ושאל אותו: מי ההורים שלך? והוא אמר מיד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאל אותו הרב 'האם אתה בן מאמץ'? 'לא', השיב החתן נחרצות. 'האם אתה דומה להורים שלך'? שאל הרב, 'ממש לא' השיב החתן.

הרב קרא להורים שגדלו אותו ואמר להם: 'הבן שלכם עומד להנשא, אמרו לי את האמת: האם הוא בן ביולוגי שלכם'? 'לא'... הם השיבו 'הוא בן מאמץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום'.

הרב קרא לחתן ולכלה ואמר להם: דעו לכם כי אתם אח ואחות! אתה לא בן של האנשים שגדלו אותך בביתם, אתה הבן של הקבצנית', החתן התרעם ולא קבל הדברים.

או-אז בקש ממנו הרב אליהו: 'תמתין פה ותראה בעיניך' הרב קרא להורים שגדלו אותו ושאל אותם בפניו: 'אתם ילדתם אותו'? והם השיבו: 'לא'. הרב קרא לאמא הקבצנית ובקש ממנה בפני כלם: 'ספרי לנו על הבן האובד שלך'.

האשה התחילה לספר כי היא מסתובבת ברחובות כבר שנים רבות, וכי היה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה 'מרחמים', ומאז אין לה מנוחת הנפש. שאל אותה הרב: 'אלו סימנים היו בבן שלך'? והאשה ספרה על השומה שהיתה לו בכתף ימין.

הבחור החל להחויר. עוד שאל אותה הרב: 'מה היתה צורת השומה'? והיא תארה את צורתה במדיק. הבן התעלף.

האמא נבהלה, והנוכחים עוררו את הבן שנותר יושב חיור על כסאו. הרב שאל את האמא האם היו סימנים בגוף הבן האובד, והיא אמרה עוד סימנים. 'האם זה כך'? שאל הרב אליהו את הבן, והלה הנהן בראשו.

'זה הבן שלך'! אמר הרב לאשה הקבצנית 'הוא כמעט התחתן עם הבת שלך! ורק בגלל שאת לא ויתרת על האמהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו, ולבסוף חזר אליך'... [ברכת דוד]

"לא אכל עד אם דברתי דברי..." (כ"ד, ל"ג) - מדוע האריכה התורה בשליחות אליעזר?

מדוע האריכה התורה בשליחות אליעזר? כדי להבין זאת, יש לבאר מי היה אליעזר ומה גדלותו: מובא במסכת דרך ארץ (זוטא פ"א): עשרה נכנסו בחייהם לגן עדן - חנוך, אליהו, משיח, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, רבי יהושע בן לוי ואליעזר.

כאשר אברהם אבינו נלחם כנגד ארבעת המלכים, הוא לקח עמו 318 ילידי ביתו. ופרש רש"י על פי המדרש, שלקח עמו את אליעזר (אליעזר בגימטריה 318) ומדוע לא לקח את כל מכריו? מבאר במדרש (תנחומא לך לך) שלפני שיוצאים למלחמה, הכהן הגדול קורא לכל מי שיש עברות בידו שילך וישוב לביתו, וכן עשה אברהם, וכלם חזרו חוץ מאליעזר. באותה שעה נתן בו הקדוש ברוך הוא כוחות של 318 איש, ויחד עם אברהם נצחו.

'דמשק אליעזר' - פרש"י (על פי המדרש): נוטריקון - דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. מוכח שאליעזר היה צדיק ותלמיד חכם. ובמדרש (בראשית רבה נ"ט, ח) אמרו על הפסוק 'עבדו זקן ביתו' - 'זקן ביתו' נוטריקון זיו אקונין - שהיה דומה לאברהם (כיוסף שדמה ליעקב). ועד כדי כך היו דומים, עד שבמדרש (בראשית רבה ס', ז') מבאר, שכשבא אליעזר לחרן, ראה אותו לבן 'ויאמר בא ברוך ה'' - לבן טעה וסבר שהוא הוא אברהם אבינו.

והוסיפו במדרש רבה (שם נ"ט, ח'): 'המשל בכל אשר לו' - אליעזר משל ביצרו, כמו אברהם אבינו. ומאידך אליעזר ארור ודומה לחמור. ואם כן תמוה מאוד, במדרש רבה (שם נ"ו, ב') אמרו: בשעה שהלך אברהם אבינו להר המוריה, ולקח את שני נעריו, שאל את יצחק: האם גם אתה רואה את מה שאני רואה? אמר לו יצחק: הן! ואלו ישמעאל ואליעזר אמרו שאינם רואים. אמר להם: 'שבו לכם פה עם החמור' - החמור אינו רואה, ואתם אינכם רואים, ומכאן שאתם דומים לחמור! ויש לתמה, וכי זו 'מחמאה' הראויה לצדיק ותלמיד חכם כאליעזר?! ועוד קשה, רש"י (כ"ד, ל"ט) על הפסוק 'אלי לא תלך האשה' - בת היתה לו לאליעזר, והיה מחפש עלה להשיאה ליצחק, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור, אין ארור מדבק בברוך. האמנם, לצדיק ותלמיד חכם כאליעזר - קוראים ארור? לשם הבנת הדברים יש להקדים תחלה מה מוצאו של אליעזר ומי משפחתו וכיצד הגיעה אליו הקללה 'ארור. ועוד, כיצד הגיע אליעזר לביתו של אברהם אבינו להיות עבדו ומושל בכל אשר לו? ויש לבאר, שליחות אליעזר היתה חשובה לאליעזר עצמו לא פחות ממה שהיתה חשובה לאברהם אבינו, שכן על ידי שליחות זו הפך מארור - לברוך.

רבי ברוך רוזנבלום שליט"א מבאר באור נפלא: במדרש רבה (נ"ט, ט'; ס', ז') דרשו על הפסוק 'כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב' - כנען הוא אליעזר - שרצה לעשק אהובו של עולם, הלא הוא אברהם, ולהשיא את בתו לבנו של אברהם - ליצחק.

ומהמדרש מתגלה סוד גדול: אליעזר היה ארור כיון שהוא כנען - שנתקלל על ידי נח 'ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו'. ואמנם מפרשי המדרש (ובפרקי דרבי אליעזר) פרשו שאליעזר לא היה כנען עצמו, אלא בנו. ובפרקי דרבי אליעזר (ט"ז) מבאר ביתר הרחבה מה ענינו של אליעזר: לנח היו ג' בנים - שם, חם ויפת. ולחם היו ד' בנים - הגדול כוש, והקטן כנען. וכשקלל נח את נכדו כנען - עבד עבדים יהיה לאחיו - לאחיו הגדול - לכוש! וכוש הוליד את נמרוד שנהיה מלך, וכנען הוליד את אליעזר - נמצא שאליעזר נעשה עבד לנמרוד. ובמדרש מבאר, שכשאברהם נצל באור כשדים והלך בתוך האש - חשבו כלם את אברהם לאלוה, עד שהכריז בכל העולם שה' הוא האלוקים, והקדוש ברוך הוא הצילו מכבשן האש, ואז כלם הודו לו ונתנו לו מתנות. וגם נמרוד נתן לאברהם מתנה - את אליעזר! וכך הגיע אליעזר לבית אברהם.

"אם ישכם עשים חסד ואמת..." (כ"ד, מ"ט) - המרחם על הבריות מרחמים עליו משמים - ספור מרגש

אומר ה'ספורנו': שכדי להפיק רצון אדוני תבטלו רצונכם.

ר' הרשל, שהיה תושב תל אביב כיובל שנים, החליט בסוף ימיו לעבר להתגורר לצד ילדיו בעיר התורה בני ברק. מנצולי השואה היה. שתה את כוס התרעלה עד תמה, אולם לא נשבר, ומתוך אמונה גדולה עלה לארץ הקדש ובה הקים משפחה לתפארת.

בימי השבעה לאחר פטירתו נשמע על אודותיו ספור מפלא: יום לאחר שהעתיק את משכנו לבני ברק, פגש בלובי הכניסה את אחד מותיקי השכנים בבנין. לאחר ברכת 'שלום עליכם' לבבית ומלות הכרות קצרות, ספר לו אותו שכן כי אחד מהשכנים מבקש מזה זמן רב לשפץ את דירתו, אולם השכנים אינם מסכימים לכך. 'יש לנו נסיון רב עם תוספות בניה כאן בשכונה והסבל הרב שנגרם בעקבותיהן, ולכן החלטנו לסרב', סים אותו שכן דבריו. ר' הרשל התבונן בעיניו הנבונות באיש, כביכול אינו מבין מה הוא שח ומה הוא רוצה ממנו, והשכן מיד הסביר: 'כפי הנראה, ההתנגדויות שלנו ידחו בעיריה, ואינני יודע כמה זמן עוד נצליח למנע את אשור הבניה. ואולם עתה, משהגעתם לגור כאן, תהיה לנו הזדמנות לדחות את בקשת ההרחבה לצמיתות. תוכלו לטען, ובצדק, שבגילכם תקשה עליכם הבניה, הרי לא באתם לכאן כדי לסבל מרעש ומלכלוך'. - 'מיהו אותו שכן, ומה שמו'? קטע ר' הרשל את דבריו הנלהבים של השכן. 'זהו השכן שגר ממש מעליך' - אמר האיש בלחישה רבת משמעות. 'טוב, אטפל בענין. תודה רבה'! הפטיר מידענו והמשיך לדרכו.

מרגע זה החל ר' הרשל לפעל. כמו אדם צעיר לימים הוא מהר לטפס במדרגות לביתו של השכן המדבר, נקש בדלת והזדהה כשכן החדש מלמטה.

'אוהו... שלום עליכם! כן, שמענו שבאתם לכאן מתל אביב, ברוך בואכם, שיהיה לכם ישוב טוב'! - 'האם אפשר להכנס'? שאל ר' הרשל בנעימות, 'כן, בשמחה, הנה אכין לכבודו כוס תה חם'. 'כשכן חדש בבנינכם, באתי לכאן כדי לערך עמכם הכרות', פתח ר' הרשל, והחל מיד בסדרת שאלות: 'כמה שנים אתם גרים כאן? כמה ילדים יש לכם? האם כבר חתנתם ילדים? כמה חדרים יש בביתכם'?... 'אני מבין שאתם מתגוררים 12 נפשות בשנים וחצי חדרים, איך, למען ה', אתם מסתדרים'??!!

בנקדה זו גמגם השכן בחסר נעימות: 'כשאין ברירה מסתדרים... בלילה ישנים גם על רצפת המטבח והסלון'... והוסיף בכאב: 'אנו רוצים להרחיב את דירתנו, אך השכנים מתנגדים. מאחר שאיננו מעונינים להגרר למריבות, אנו נאלצים לעת עתה להסתדר איכשהו'... 'ומה עם כסף'? שאל ר' הרשל: 'אם תרצו לבנות, האם תהיה לכם אפשרות כספית לכך'? 'כשזה יהיה למעשה - כבר נשיג' השיב האיש, 'יש בבני ברק הרבה גמ"חים'.

'תקשיב ידידי', אמר מידענו, 'כשהתגוררתי בתל אביב נהלתי גמ"ח, יש לי כרגע סכום גדול פנוי. רד אלי עכשו וקח טפס, תחתים ערבים ואלוה לך בשמחה'. - 'הלא הרגע אמרתי לכם שהרחבת הדירה אינה על הפרק כרגע'! תמה השכן - 'את זה תן לי לסדר' - הפטיר ר' הרשל ופנה לצאת מהבית.

מכאן המשיך ר' הרשל במרץ וירד לביתו של המתנגד הגדול ביותר לבניה, השכן אותו פגש בלובי הבנין ואשר הכניס אותו בסוד הענין.

הוא נקש על הדלת, בקש להכנס ומיד החל לשאל: 'כמה ילדים יש לך'? - 'חמשה' השיב השכן, 'וכלם ברוך ה' נשואים'.

'וכמה חדרים יש בביתך'? 'שלושה גדולים' - השיב האיש, מבלי להבין להיכן חותר ארחו.

'אז לך יש שני חדרים ריקים', סיכם, 'בשעה שבבית השכן שלך מצטופפות 12 נפשות בשנים וחצי חדרים. על רצפת המטבח הם ישנים שם! ואתה, לא רק שאתה מעז להתנגד לרצונו להרחיב, אלא בא להחטיא אף אותי'?! 'דע לך', הוסיף ר' הרשל ודמעות נצצו בעיניו הישישות, 'איני צעיר, וכבר עברתי הרבה בחיי. למרות הבדלי השנים בינינו, גם אתה כבר לא כל כך צעיר. מנסיון חיי אני יכול לומר לך: אם אדם מרחם על זולתו, ובפרט על שכניו הקרובים - גם ה' מרחם עליו, ותפלתו מתקבלת באהבה וברצון. ואולם מי שחלילה אוטם לבו לסבל זולתו, לא יענה משמים בעת צרתו, והרי לאף אחד אין בטוח'...

הדברים שיצאו מעמק לבו של הישיש טוב הלב, נכנסו ללב השכן, והוא הפטיר קצרות: 'אני מסיר את התנגדותי'. 'רגע, זה לא מספיק' - לא ותר ר' הרשל, 'אנו צריכים גם לעזר לו להשיג כסף כדי להרחיב, אני כבר עשיתי את שביכלתי, כעת אבקש ממך שתשתדל גם אתה', השכן ההמום הסכים גם לכך.

ר' הרשל עדין לא בא על ספוקו 'בוא ונצל את שעת רחמים זו, ונלך יחד עכשו לבשר לשכן על ההתפתחות' - בקש, והלה לא מסגל לסרב. בדרכם נכנס הזקן לדירתו והוציא בקבוק 'משקה'. כשה'משקה' בידיו והשכן ה'מתנגד' נגרר אחריו, עלה לבית השכן המשוע להרחבת דירתו 'אנו שותים עכשו 'לחיים', ברגע זה אתה יכול להתחיל בבניה' - בשר לשכן ההמום. 'השכנים' כבר לא מתנגדים' הוסיף בעודו מחיך לשכן שהתלוה אליו...

רבי ראובן קרלינשטין זצ"ל שמע את הספור מכלי ראשון וספר אותו בדברים שנשא: 'לפנינו מתגלגלות הזדמנויות מפלאות לעורר על עצמנו רחמים - לחשב על השני, לרחם עליו ולעודדו, והבטחנו כי כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים (מסכת שבת קנ"א): האם לא נשכיל לנצל זאת'?... ['יחי ראובן', וירא]

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]